שעת העוצר לאהבה | 2

כשאני מנגנת, גם אם זה בפאב באמצע הלילה, אני מתמסרת למנגינה. אני לא מתרכזת בקהל, אלא הוא מתרכז בי. ועדיף ככה, כי באמת שאין לי כוח לחטוף איזה פחד ולהשתתק על הבמה.

אני מסיימת את המנגינה, שאותה מלווה בקולה המדהים הזמרת של הפאב, ומכחכחת בגרון. אני מסתכלת על הבמה, אבל הזמרת מזמן כבר לא שם. אני מחייכת בהתנצלות. אני מרימה את הגיטרה שלי, ויורדת מהבמה. אני שומעת את טומי מוחא כפיים בהתלהבות. אני קדה קידת שטות, ומתיישבת על כיסא הבר הגבוה.

"טומי, בא לי צ'יפס." אני קובעת. הוא צוחק ושולח מלצרית להביא לי צ'יפס, על חשבון הבית. אני מסתכלת עליו ועל הכובע המטופש שעל הראש שלו. אני מתאפקת לא לצחוק. אבל אני פשוט לא יכולה.
"הסינר שלך מאוד… גברי" אני מסתכלת על הסינר שהוא החליט ללבוש. סינר, כמובן, עם גוף של אישה רזה ועירומה.. סינר שבנות לובשות בתור בדיחה. הוא מחייך. הוא מסתכל עליי, ומחליט לדפוק את הפוזה של חייו עם הסינר הזה. אני צוחקת כמו מטורפת. הסלסילה של הצ'יפס הגיעה.

אני מסתכלת על טומי והוא מסתכל עליי. הוא מושך בכתפיו. הוא לא יכול ללוות אותי. כנראה שהוא צריך לעבוד עוד קצת. אני מכחכחת בגרון, אבל אני ממש מאוכזבת. אני מרימה את הסלסלת פלסטיק החד פעמית. אני מושכת את הגיטרה, תולה את הרצועה של הנרתיק שלה על כתפי. אני יוצאת החוצה באימה.

אני לא אוהבת לצאת בלילות. במיוחד לא באיזור של הפאב. מטורפים, ערסים, חולי נפש. אין לי איך להגדיר את האנשים שיושבים בחוץ ומחכים לבנות, אבל זה פשוט מטריד.
אני מסתכלת לשני צידי הרחוב, ואני לא רואה שום מכונית או כלי רכב. אני לוקחת החלטה נועזת של מספר שניות, ומדלגת לתוך הכביש. הוא ריקני, אבל הפחד שתבוא מכונית נמצא אי שם.

אני ממשיכה ללכת. אני מעדיפה לא לחבר את האוזניות, כי אני יודעת שביני לבין עצמי, אני מעדיפה את השקט. מעדיפה לזהות אם מישהו בא או לא. אני שומעת צעדים רחוקים, קלים. אני מחליטה להתעלם. בטח איזו מלצרית סיימה את השירות שלה. אני מסתכלת קדימה, שתיי נקודות אור הולכות ומתקרבות אליי. אני ממצמצת, אני יודעת שעוד שנייה אני, סביר להניח שאמות. אני מרגישה ביד שרירית ועבה יחסית עוטפת לי את הגוף, שנייה לפני ההתרסקות. אני בשוק. מה לעזאזל?!