שעת העוצר לאהבה | 10

אני מרגישה את הטעם המתכתי של הדם נוגע- לא נוגע בפה שלי. בבלוטות הטעם שלי.
"בווו" אני מרגישה נשיפות באוזני ושומעת לחישה. אני מסתובבת. כלום. אף אחד. אני מדמיינת?… אני מסתכלת על היד שלי. מוזר. היא נקייה. הדם נעלם ואיתו הפצע של הנשיכה. אני קמה.
כשאני מתקדמת למקלחת, אני מזמזמת שיר שנתקע לי בראש. כשאני מנסה לחשוב שוב, מאיפה אני מכירה את השיר, אני נזכרת שאני בכלל לא מכירה אותו.
אני נכנסת מתחת למשקוף, ומסתכלת על עצמי במראה.
השיער החום הארוך שמסתיים בקצוות בהירים פרוע, העיניים הכחולות מתהדרות בשקיות תחתיהן והשפתיים הוורודות כדובדבן חתומות. כן, רואים שישנתי. אני מורידה את הפיג'מה שלי, מכנסי בוקסר קצרים וגופיית ספגטי דקה. אני מביטה שוב במראה. הדמות שבמראה היא לא אני.
אין לי שיער בלונדיני קצר, והעיניים שלי לא כאלו. אני שזופה קצת, אז גוון העור לא תואם. ולמעשה, אני לא גבר. אני נלחצת קצת, וממהרת להיכנס למקלחת. אני סוגרת את הווילון. אני רועדת.
אני מפעילה את הדוש. אני יכולה להרגיש את טיפות המים החמימות עוטפות לי את הגוף במגע הרך והמלטף שלהן. אני מפסיקה את הדוש בשביל לשים שמפו, ואני שומעת צעדים. קרובים. אני מסתכלת מבעד לווילון. אני מנסה לקלוט משהו, אבל הווילון בקושי שמינית שקוף. אני רואה דמות, שחורה כולה. טוב הווילון רק שמינית שקוף. היא הולכת הלוך ושוב ובסוף נשענת על השיש. אני מפחדת. אני מסתובבת, כך שהפנים שלי תמיד יפנו לדמות. קשה לי. אני ממשיכה ובסופו של דבר אני מסיימת את המקלחת.
אני מושכת את המגבת, ויוצאת החוצה.
אני מסתכלת סביב, הדמות אינה שם. אני מסתכלת על החלון, הוא פתוח לרווחה. הווילונות הרכים מתנופפים ברוח, ואפשר לראות את העננים האפורים מתעבים.
"היי, ראיתי את הציצי של בו!" אני שומעת צרחות מהדירה ממול. אני מרימה אצבע אמצעי. היה מת לראות את החזה שלי. אני סוגרת את החלון, ורק למקרה חירום, ממהרת לרוץ לחדר שלי.