שעת העוצר לאהבה | 1

כשאני מטיילת ברחבי היער החשוך הזה, בפינת השדרה הריקנית, אני מרגישה בבית. אני נזכרת בקור העז, בשלג, וביערות של רוסיה. אני נזכרת במשפחה. אני נזכרת בבית.

אני מקשיבה לדממה. שקט. אני מרגישה את הרוח משחקת לי בשיער. אני מרגישה הכל. אני חיה את היער. אני יודעת, זה המשפט הכי מטופש שאדם יכול להגיד. אבל במצבי, מטופש, זה לא.
אני מסתכלת על ידי החיוורת. אני מסתכלת על רגליי החיוורות, אשר נעטפו בג'ינס ונעליים. אני חולצת את הנעליים, ודחף עז להוריד את הג'ינס מתעורר אצלי. אבל אני מוותרת. בשבילם, זו התערטלות בציבור. אני יכולה לוותר על התחושה.

אני מתחילה לרוץ. אני רצה הכי מהר שאני יכולה, ולאט לאט מרגישה את העולם נהפך גדול ומאיים יותר. אני מרגישה הכל. אני מגבירה את הקצב, כי עכשיו אני יכולה.
אני מתה לנשק את האדמה שאני רצה עליה, אבל בסופו של דבר אני מוותרת. אני מתקדמת אל עבר אגמון קטן. אני מתיישבת לצידו. אני מחייכת. הבבועה של הירח משתקפת על פני המים, יחד עם ענפים דקים ועבים כאחד.

אני מתקרבת. אני מסתכלת בבבועה שלי. בעיניים האפורות-כסופות, שעד לפני כמה דקות היו כחולות לחלוטין. אני מרגישה חשק עז להיכנס למים. אני אוגרת אומץ. אני נכנסת למים, ומרגישה את עצמי חוזרת לעצמי. אני מרגישה את המים הקרים מכים בי. קיוויתי שזה לא יקרה. פאק, כמה קיוויתי. איך אני אצא מפה עכשיו?…
אני מנסה לעזוב את המחשבות על העתיד ולהתמקד בהווה. אני מקשיבה, ושומעת רעשים מכיוון היער. אני מכניסה את הראש למים, בתקווה שהשמיעה המחודדת שלי תציל אותי, ושאצא בזמן.