שעתיים- פרק 14

"יובל, יש כאן מישהי בשבילך." אמרה לי הפקידה במשרד של המשטרה. עבדתי בדיוק על תיוק של כמה פרטים, על העלאה של כמה מסמכים אל המחשב בכדי להדפיס ולתייק, כמה תצהירים וכמה ראיונות. חייכתי אליה וביקשתי שתכניס אותה, והתחלתי לסדר את כל מה שהתעסקתי איתו. קורה שאנשים מגיעים במיוחד אליי, אני כבר רגילה לזה. בהתחלה זה היה נראה לי מוזר כי אין לי משרד מסודר שאני נמצאת בו, אבל כנראה שיודעים איפה למצוא אותי כשרוצים.
בצעדים איטיים הגיעה אמא של גילי לדלת המשרד שישבתי בו. התבוננתי בה לא מבינה, ובדיוק שמתי את הקלסר שהתעסקתי איתו בצד, מפנה את השולחן לגמרי.
"גברת ריבנאי, אני יודעת שזה לא מקובל לבוא בלי התראה, אבל קיוויתי שאוכל לקבל איתך כמה דקות של שיחה." היא אמרה לי.
"בבקשה, קראי לי יובל," חייכתי אליה, "ובשמחה. קפה?" שאלתי. היא הנידה את ראשה לשלילה וישבה מולי. ראיתי אותה מתעסקת עם ידיה, רועדת קצת. לא היה כל כך קר, והמזגן עבד על חימום חלקי של החדר. היא הסתכלה על כל מיני נקודות בחדר, ואני ישבתי שם ובהיתי מעט במעשיה.
"מה שלומך גברת פרקר?" שאלתי אותה. רק אתמול ישבנו אצלה בבית, בכינו, היא במציאות, אני בלב. היא נראתה עדיין מעורערת, עדיין לא בטוחה לגמרי מה היא רוצה. לא ידעתי למה היא הגיעה, הרגשתי שהיא רוצה לומר לי עוד משהו, כנראה על מה שהיה אתמול, או שאולי היא רוצה לספר לי עוד קצת על גילי, לדבר על החרטה הענקית שיש לה כרגע על שלא דיברה איתו.
"אני לא אישה רעה" היא פתחה ואמרה. הסתכלתי עליה, חשבתי על ארבעת המילים הקטנות שהיא אמרה, ונשברתי מבפנים. היא לא אמרה הרבה, אבל הבנתי מכל המילים האלה מה היא רוצה להגיד לי, ממה היא כל כך שבורה. אני חושבת שבגלל עמדת הכוח שבאתי ממנה אתמול, עם המילים החדות שאמרתי להם שהם צריכים לקחת את עצמם בידיים, או ששאלתי אותם בחוסר אונים למה הסתירו מהבן שלהם את כל מה שהיה, היא כנראה ממש מרגישה אשמה. אני לא אומרת שהיא לא צריכה להרגיש אשמה, כי בסופו של דבר הבן שלה כנראה שם קץ לחייו בגלל העניין הזה, אבל הרגשתי כמה כאב היא סוחבת על גבה.
"גברת פרקר אני לא.."
"אני גם לא אמא רעה, אני כל כך אהבתי את גילי, אני כל כך הערכתי אותו. לא הייתי מהאימהות הפרפקציוניסטיות שיעירו לבן שלהן על כל ציון, על כל חבר או חברה שהוא היה מביא הביתה. דאגתי לתת לו את הטוב ביותר, שמרתי עליו. הסיבה שלא גיליתי לו כלום, הסיבה שאני ובעלי בחרנו לא לומר לו כלום זה כי לא רצינו שהוא יתמוטט מזה. ידעתי שזה מה שיקרה, אני מכירה את הבן שלי יותר טוב מכל דבר אחר בעולם. הבן שכבר איננו." היא אמרה ומחתה את דמעותיה שזלגו על לחיה. פתחתי את המגירה בשולחן והוצאתי משם טישו והגשתי לה. כאב לי לראות אותה במצב הזה.
"אני יודעת שזה לא קל לאבד ככה בן, אפילו אפשר לקרוא לזה בן נוסף.. אני רק רוצה לדעת, את התכוונת להגיד לו מתישהו?"
"בזמן האחרון השיחה הזו עלתה ביני לבין בעלי," היא אמרה בקול קצת שבור אבל הבנתי את כל מילותיה, "הרגשנו שאולי גיל שמונה עשרה זה הזמן המתאים, אולי השנתיים האלה שעוד יש לו לעבור יבגרו אותו. אני תמיד חשבתי שזה גיל מתאים להצהרות כאלה. אני חושבת שהוא עוד היה צעיר מכדי להתמודד עם העניין הזה. אני בסך הכל רציתי להגן עליו מהכאב הגדול. את הכאב הזה בשנים הראשונות אנחנו חווינו לבד, העדפתי לא להכניס אותו בכלל לתמונה. הוא אפילו לא חשד במשהו, זה הוסתר כל כך טוב."
"מי ידע?" שאלתי אותה רגועה.
"המשפחה הקרובה, ההורים של שנינו, חלקם נפטרו בשנים האחרונות, ובעיקר מי שהיה חלק מרכזי בלידה ובשלבי ההריון. בעצם.. אני יכולה לחשוב על המון אנשים שידעו, אבל אחרי הלידה אני ובעלי שלחנו הודעות לכל מי שידע על ההיריון שלנו, אמרנו להם שאנחנו יודעים שהכאב שיהיה לילד במידה והוא ידע שהיה לו אח שלא נולד, הוא עצום. ביקשנו מהם לשכוח, לשמור בסוד. שום דבר לא נפלט לאוזניים של גילי באף שנה מהשנים שבהן הוא חי, לפחות ממה שאני יודעת."
הסתכלתי עליה, מספרת לי את כל הסיפור שלא זכיתי לקבל את כל הפרטים עליו משום מקור אחר. הרגשתי את כאבה. חשבתי שמצד אחד אני מבינה אותה, ומצד שני הייתי פועלת אחרת. אני חושבת שאם הילד יודע את זה מגיל צעיר, המכה שבאה אחר כך כשהוא מודע יותר היא כואבת פי כמה. בגיל צעיר הוא לא היה חושב לעשות משהו, מנקודת המבט הכואבת הזו אני מנסה לצאת. לא רציתי לשפוט אותה, זה הדבר האחרון שחשבתי שיש לי זכות אליו. הרגשתי שהיא פשוט צריכה לחשוף עם מישהו את כל הכאב.
"אחרי שגילי התאבד," אמרתי לה, "חשבת שאולי זו הסיבה?"
"הסיבה הזו פרחה לי מהמוח. השנים שלנו כמשפחה מצומצמת עם ילד אחד היו כל כך טובות, לא חשבתי על הילד השני, לא חשבתי בכלל על מי הוא היה יכול להיות בנוסף לגילי. מבחינתי הוא היה הילד היחיד שלי, והאהבה הכי גדולה שלי. לא חשבתי שהוא יגלה על זה לפני שאגלה לו, הוא אף פעם לא חיטט בכל המגירות האלה, לא היה לו מה לחפש שם. מלפני הקלסרים שלי הונחו כמה סטים של צלחות וכוסות, נדוניה מהחתונה, הוא לא נגע בזה." קמתי ממקומי ועברתי להתיישב בכיסא שלידה. המשרד הזה מוכן לקבל שניים בפגישה. הרכנתי את ראשי ושמתי את ידי על כתפה, מחזקת אותה.
"אני שמחה שבאת לדבר," אמרתי לה, "אני לא בטוחה מה לומר חוץ מזה שאני מרגישה שהכרתי את גילי בכל חיי, הסיפור שלו נכנס לי לתוך הלב. היה לך בן מיוחד, מאוד אינטילגנט ממה שאני מבינה, מאוד מבין, מאוד מחושב. אני מצטערת שהכל נגמר ככה, באמת מצטערת."
היא חייכה אליי חיוך קטן, לא ראיתי את החיוך הזה יוצא ממנה ביומיים האחרונים. היא שמה את ידה על ידי ואמרה לי תודה, על החמימות שבה דיברתי, על העקשות בקשר לתיק הזה, על התשובות שהיא קיבלה בזכותי. היא אמרה לי שהיא תנסה להישאר חזקה, שהיא מבינה שהיא טעתה, אבל שאי אפשר כבר להחזיר את הגלגל לאחור. היא אמרה שהיא תנסה להמשיך את החיים קדימה כמה שהיא יכולה, כי חשוב לה לא להיתקע מאחור.
"אני לא אומרת את זה הרבה, אבל אני באמת רוצה שתרגישי חופשי לדבר איתי אם את צריכה, את ובעלך. אני גם מציעה לך להגיד תודה באופן אישי לנוגה, בזכותה אנחנו יודעים מה באמת קרה שם."
"חבל לי שלא יכולנו להציל אותו בזמן, להסביר לו את הכל בנחת.." היא אמרה את מילותיה האחרונות לאותה שיחה.
"אני מבינה," אמרתי, כי לא יכולתי למצוא עוד שום מילה אחרת שאני יכולה להגיד, "ואני מצטערת."
אחרי שסיימתי לעבוד, ועם עוד טלפון קצר לתום, הרגשתי שאני חייבת ללכת הביתה, לראות קצת את הבית, להודות על זה שהכל בסדר בבית ועל זה שאני מרגישה שאני חלק ממשפחה שמאוד אוהבת ומאוד מקבלת אותי. התקשרתי לאמא, היא שמחה לשמוע את קולי, ולראשונה זה תקופה רק משמע קולה גרם לי לדמעות קטנות בעיניים. שאלתי אם זה בסדר אם אני אקפוץ, ואחרי שקיבלתי את אישורה התקשרתי גם לבן לבוא ולהצטרף אלינו. גם הוא הסכים, מפגש משפחתי קטן. אני חייבת להיאחז במשפחה שלי אחרי הסיפור הזה.