שעתיים- פרק 11

"אתה באמת לא מתכוון לעזוב?" שאלתי אותו. זו לא הייתה השיחה המתאימה לשעת חצות, אבל לא יכולתי להתעלם ממה שהוא אמר לי. הוא אמר את זה ברכות בזמן שהוא מסתכל לי עמוק אל תוך העיניים, מכורבל בשמיכת פוך לבנה. הוא שיחק עם ידי, ליטף אותה, חייך חיוך גדול. הוא אמר שהוא לוקח פה סיכון, ולמרות שהוא יודע שמידי פעם יוציאו אותו מהארץ והוא יצטרך ללכת לשליחות פה או שם, הוא ידרוש שזה לא יהיה ליותר משבועיים. הוא אמר שהוא חשב על זה המון, על מה שיש לו כאן בארץ, והבין שלא שווה לו לסכן את זה. הוא עשה הרבה בחיים שלו, ומעבר לזה הוא גם הרוויח המון. אני חושבת שהוא כבר לא דואג לפרנסה שלו, הוא יכול לחיות טוב מאוד כרגע, והוא כנראה רוצה קצת להירגע.
"בסופו של דבר," הוא אמר לי בחיוך, "אני חושב שאחת הסיבות שאני יודע שאני אשאר בארץ זה בגללך. לא הצלחתי בשום מקום למצוא מישהי שתהיה דומה לך, ואני כבר בגיל שמתישהו אני ארצה להשתקע, ארצה להתחתן, להקים משפחה. אני לא רוצה להלחיץ אותך או משהו, ממש לא, אבל אני רוצה שתדעי שאני בא באמת מוכן ושאני רוצה אותך כחלק מהחיים שלי. אני לא רוצה לחשוב על העבר, אני רק רוצה לזכור את הרגע שבו הכרתי אותך, את ההיסטוריה הטובה שלנו, לא את הרגעים שהיא נגמרה. אני רוצה שתבטחי במילים שלי שאני נשאר פה ואהיה לצידך תמיד."
הלכתי לישון בתוך החיבוק האוהב שלו, חושבת על המילים שלו שעדיין הדהדו בתוך מוחי. בסופו של דבר הוא אמר לי עכשיו שאני האהבה של החיים שלו, והוא מוכן לוותר על המון בשביל להיות איתי. אני יודעת שאני מוכנה בדיוק לאותו דבר. הקליק הראשוני שהיה ביני לבין תום בשנים שעברו, היה לא דומה לשום דבר אחר. אני יכולה לדבר שעות על מה היה הבנאדם הזה בשבילי, ולמה הפכו החיים שלי מהרגע שהוא נכנס אליהם שוב, אבל אין לי פואנטה בזה. המוח שלי עייף מלתאר כמה אני אוהבת את הבנאדם הזה. כל מה שנשאר לי לומר זה שאני שמחה שהוא נכנס לי שוב לחיים, ומקווה ביום מן הימים להיות אשתו.
ביום למחרת בעבודה, אחרי כל המיילים שבדקתי וכל הדברים החדשים שהתחדשו, קיבלתי טלפון מפתיע. בחורה צעירה דיברה מהצד השני. המילים שלה היו קטועות ולא בטוחות. היא אמרה לי שהיא התקשרה למשטרה בבקשה לדבר ספציפית איתי. נלחצתי בראשונה, אבל אז היא הסבירה את עצמה. היא אמרה לי שיש לה דברים חדשים להגיד לי על התיק של הילד שהתאבד. עיני נפקחו במהירות, כבר חשבתי שאין מוצא לתיק הזה. אני בעצמי כבר התייאשתי מלמצוא תשובות.
"מה שמך?" שאלתי בחביבות.
"נוגה, נוגה שמיר." אחרי שהיא סיפרה לי קצת על עצמה, כששאלתי שאלות מנחות, היא שאלה אם היא תוכל לקבוע איתי פגישה. מיד אמרתי לה שבוודאי, הרי אני חייבת עוד עדויות כדי להבין את התיק הזה. היא שאלה אם היא יכולה לבוא עם מישהו, כי היא לא רוצה לשבת שם לבד. מיד הרגעתי שזה בסדר.
"אח שלי זה בסדר?" היא שאלה. הרגעתי אותה ואמרתי שכמובן, היא נשמעה לי מאוד לחוצה בטלפון. היא אמרה שמאוד נוח אם אפגש איתה בשעות הקרובות, כי יש לה כמה מבחנים להמשך השבוע וחשוב לה שהראש שלה יפסיק להתעסק בזה. הבנתי אותה. הסתכלתי בלו"ז וראיתי שלא אמור להיות לי יום עמוס היום, ולכן קבעתי איתה בקפה שהיא אמרה ששוכן קרוב לבית שלה, שכונה נחמדה בירושלים. אחרי שסיימתי את השיחה איתה רק הודעתי שאני יוצאת להמשיך להתעסק בתיק, בדקתי וסידרתי כמה דברים להמשך השבוע, ויצאתי לדרכי.
"נעים להכיר, אני יובל, כמו שאתם יודעים." חייכתי לזוג הנערים שישבו מולי. היא הייתה יפייפיה כל כך, ג'ינג'ית ומלאת נמשים, עם עיניים ירוקות ממגנטות. אחיה גם הוא היה נראה טוב, ילדים למשפחה טובה. הוא הציג את עצמו בשם אור. ישר חשבתי פילוסופית כמה מתאים לו השם אור לפי החיוך הרחב והעוצמות בעיניים.
"נתחיל?" שאלתי אותה בחיוך אחרי ששמנו על השולחן קפה וקצת עוגיות. שניהם שתו שוקו. הפעלתי את מכשיר הקלטה וביקשתי ממנה קודם כל שתיתן כמה פרטים בסיסיים על עצמה כדי שאוכל לרשום בתיק האישי.
"הכרת טוב את גילי?" שאלתי אותה. היא הנהנה אליי. היא סיפרה לי שהיא הייתה הביביסיטרית שלו לתקופה מאוד ארוכה, של כמעט שנה, והוא איכשהו זכר את זה מגיל צעיר. המפגש המחודש ביניהם התרחש לפני כמה שנים, כשהוא הסתכל עליה ואמר לה מיד שהיא מאוד מוכרת לו. היא לא זיהתה אותו. היא אמרה לי שהיא עברה שכונה כמה שנים אחר כך ולא ראתה יותר את גילי עד לאותה נקודה. היא ביקשה לשמו והוא אמר ואז היא התפלאה ואמרה לו שהיא שמרה עליו כביביסטרית מעל כמעט שנה. מאז הם המשיכו לדבר.
"משהו רומנטי קרה בין שניכם?" שאלתי. היא הנידה את ראשה לשלילה. גילי היה צעיר ממנה בשבע שנים, וכל אחד מהם חי חיים כל כך אחרים, כך היא סיפרה, ובאותה תקופה גם היה לה חבר. הם נטו נפגשו למען הידידות, ולפי מה שהיא הבינה ממנו, היא הייתה הידידה הכי טובה שלו.
"איך הוא היה, בתור ילד?"
"חכם ומבריק, לא מוצאים ילדים כמוהו. הוא ידע לפתור המון בעיות, הוא היה סקרן, הוא רצה לגלות עולם. הוא לא היה ילד בעייתי, תמיד הקשיב למורים שלו, להורים שלו, היה שם בשביל חברים שלו."
"אז מה את חושבת שגרם לו להתאבד?" שאלתי. היא הסתכלה על אחיה ונשמה נשימה עמוקה.
"את מה שאני אגיד לך עכשיו אני חושבת שגם ההורים שלו לא יודעים, וגם לא סיפרתי לך." היא אמרה והסתכלה על אחיה. הוא התמתח בכיסאו והסתכל על אחותו. "גילי גילה משהו לפני כמה חודשים, אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי ערערו אותו בתקופה האחרונה, ואולי מכל המידע הזה הוא לא יכול היה למשיך לחיות את החיים שלו." הסתכלתי עליה מופתעת וחיכיתי שתמשיך את דבריה.
"את דיברת עם ההורים שלו?" היא שאלה, מנסה להבין כנראה מאיפה להתחיל את הסיפור. הנהנתי אליה.
"הרגשת שם במשהו מוזר?" נזכרתי בשיחה עם האב של הילד. האמנתי לכאב שלו אבל ידעתי שהוא מסתיר משהו. ניסיתי להיזכר מה עשיתי אחרי שהבנתי שהוא כנראה מסתיר משהו, אבל לא היה לי קצה קטן של חוט לדעת מה זה.
"היה משהו ששני ההורים של גילי הסתירו ממנו לאורך השנים. אני לא ידעתי על זה עד שהוא בא אליי לפני כמה חודשים והראה לי את זה. לפי מה שאני זוכרת, קשה לשכוח יום כזה, גילי היה לבד בבית, חיפש משהו בשביל עבודה והגיע לתיק שלם, קלסר. הוא לא היה ילד חטטן, אבל סקרן מאוד, והסקרנות הזו גרמה לו לפתוח את התיק הזה שמה שנכתב עליו היה 'הבנים שלי'. הוא פתח את התיק הזה וראה תמונה של אולטרסאונד, ושם הייתה תמונה של שני עוברים קטנים, קרובים מאוד אחד לשני. הוא המשיך לדפדף.." היא אמרה וקולה רעד, "והוא גילה כתבים, אמא שלו כתבה דברים בזמן ההיריון. הכתב היה קריא, והוא קרא וקרא ונבלע בין המילים. היא כתבה על זוג התאומים שאמור להיוולד לה." היא אמרה. הסתכלתי עליה מופתעת והרגשתי את הדמעות עומדות לי בעיניים. הלב שלי התחיל לדפוק חזק.
"ממה שגילי אמר לי, היא כתבה כמעט כל יום, על התחושות שהיא מרגישה לקראת זה שהיא תהיה אמא, על הדברים שהרופאים אמרו. הוא קרא את הכל במהירות, פחד שאמא שלו תחזור הביתה ותגלה אותו קורא את הכל, אלה דברים שהם הסתירו ממנו לגמרי. במכתבים האחרונים, בכתיבות האחרונות שהיו שם, גילי התחיל לבכות. הוא הראה לי את מה שהיה כתוב שם, זה הדבר היחיד שהוא לקח מהקלסר. בדפים נכתב מה קרה בבית החולים ביום של הלידה. העובר השני מת בלידה, וגילי הרג אותו. משהו היה מסובך שם בלידה, וגילי שיצא ראשון עשה משהו בדרך לתינוק השני, לתאום שלו שהיה אמור לצאת כמה דקות אחריו. התינוק יצא מת מהרחם של האם." הסכתלתי עליה, מרגישה את הדמעה הראשונה זולגת לי במורד העין. היא הסתכלה על אחיה שחיבק אותה חזק, ואני ניסיתי לעצור את הדמעות שלי. לא בכיתי המון זמן, הסיפור הזה לא יכול היה להשאיר אותי אדישה.
"כמה את בטוחה שזה השפיע על גילי? את חושבת שרגשות אשם תקפו אותו עד כדי כך?"
"אני לא חושבת.. אני די בטוחה."