“שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים” – סיפורי ערסים – פרק שתים עשרה

פרק 12 – חתיך אקראי

"כבר הזכרתי כמה אני שונאת מסיבות?" שאלתי, מגששת את דרכי דרך האנשים החרמנים אשר רקדו על הרחבה.
"כבר הזכרתי כמה זה לא אכפת לי?" חייכה ליז, ידה תחובה בידי, ושתינו צמודות, כדי שאחת מאיתנו בטעות לא תאבד. או במקרה שלי, תתאבד.
המוסיקה הרועשת גרמה לדופק שבאוזניי להתגלות, ולפרצופי להפוך לחמוץ. עצם המחשבה שהתפלחנו למועדון שנועד לגיליי שמונה עשרה ומעלה גרם לי לבחילה.
לבסוף אני וליז הגענו למתחם הספות, שגם נקרא "מתחם המזמוזים", וקרסנו על אחת הספות הפנויות בתשישות.
"את מי עוד אנחנו אמורות לפגוש כאן?" שאלתי והוצאתי את הטלפון מתיקי, וגם מעבירה מבט קטן על גופי; הייתי לבושה בשמלה קצרה, שחורה, וצמודה, אשר המחשוף בה היה עמוק, אך לא נוראי. נעלתי נעליי עקב גבוהות ושחורות אשר הקשו על הליכתי ובטח יגרמו ליבלות בכפות רגליי, ו… זהו.
"אדיר אמור לבוא, וגם כל החבורה הזאת שלו, והפרחות שלו…" מלמלה ליז, אך לא יכולתי לראות את הבעת פניה, בגלל התאורה החשוכה שבמועדון.
"ואדיר יודע שאת כאן?" שאלתי והידקתי את הקוקו-זנב-סוס שלי.
"לא," גיחכה, ואז הוסיפה,
"אבל הוא לא יראה אותנו, יש כאן מיליון אנשים." תירצה, למרות ששתינו ידענו שהמקום לא בדיוק הכי מפוצץ בעולם.
"ורז? הוא בא לכאן?" היא הוסיפה במהירות, לא נותנת לי להשחיל מילה.
"אני לא יודעת, אני לא חוקרת אותו." משכתי בכתפיי. משהו בדיבור שלה על רז, הדרך בה היא מתנהגת לידו… טוב, הם יהיו ביחד עוד השנה.
"אה." היא פלטה בסתמיות, ואני צחקקתי בשקט. באיזור הספות, המוסיקה משום מה נשמעה חלשה הרבה יותר מאשר ברחבה, הנחתי שבגלל שהרמקולים מכוונים לכיוון הרחבה, ולא לכיוון מתחם הספות. בנוסף, במתחם הספות הייתה לנו השקפה מצויינת לכיוון כניסת המועדון, כך שברגע שאדיר, או רז, או אחד מהחברים הסתומים שלהם יכנס, אני וליז נוכל להמלט, ולשרוד את הלילה הזה.
מעניין אם אדיר יביא את אור איתו. אני יודעת שאם הוא יביא אותה, כנראה שהיא לא בדיוק מישהי מיוחדת בשבילו. היא רק בת חמש עשרה, מקומות כאלה הם אסון עבורה.
ועבורי.
"שון," מלמלה ליז, ותקעה את מרפקה בצידי, מנערת אותי ממחשבותיי,
"מה?" שאלתי,
"אדיר, אלירן, והחברים שלהם נכנסו עכשיו למועדון, ואני חושבת שגם אחותך שם…" ליז מלמלה, ואני חייכתי,
"אם אור פה, אני לא רואה סיבה שאנחנו לא נהיה פה." צחקקתי, וליז הנהנה בפרעות,
"בואי נלך להגיד להם שלום!" היא קמה במהירות מהספה, ושעטה לכיוון הבר, המקום בו הייתה כל החבורה. אני נשארתי לשבת על הספה, הנחתי את רגלי הימנית על ירכי, וחלצתי את נעל העקב הלוחצת. עיסיתי את כף רגלי הכואבת, ונאנחתי בשקט. למה הייתי צריכה להגרר אחרי ליז, שוב הפעם? הרי אני יודעת שמהמסיבות האלו לא יוצא שום דבר טוב.
לפתע הרגשתי את הספה זזה במעט, והנחתי שמישהו התיישב לצידי. לא הזזתי את מבטי אל אותו האדם, אך כן נעלתי את הנעל שלי, והחזרתי את רגלי לרצפה, מצמידה אותה לרגלי השניה.
"אומרים היי," לפתע שמעתי לחישה מוכרת באוזני, וליבי קיפץ לו בחזי. לחיי האדימו, ופניתי להביט באדיר, מבטו משועשע, ואז, בשניה אחת, מבטו הרצין. העיניים הירוקוץ והחודרות האלו שלו פילחו את החושך, מביטות בי.
"למה את וליז פה? זה לא מקום בשבילכן." אמר, בקולו נשמע כעס.
"למה אור פה?" החזרתי, לא נשארת חייבת. אני שונאת לתת תשובות לאנשים. השאלה השנואה עליי מכל השאלות היא למה.
זאת שאלה כזאת מרגיזה.
אי אפשר לברוח ממנה.
"אור פה גם איתי וגם עם אח שלה. ליז עכשיו עם רז, אז המצב שלה עוד נסלח, אבל את כאן, לבד, על הספה, בשמלה הזאת, ואת חושבת שתשארי בתולה בחצי השעה הקרובה?" הוא אמר ברצינות, ומבטי קפא לרגע.
"אני לא בתולה." אמרתי בקור, והפנתי את מבטי לכיוון רחבת הריקודים. רז וליז רקדו, צמודים, ורציתי לחייך, אז לא יכולתי.
אני לא בתולה.
~~~
"נו! רק קצת!" נער בעל עיניים תכולות אמר בחוסר סבלנות, הוא היה הראשון בתור, שבו היו ארבעה בנים.
עיניה של שון היו אדומות ונפוחות, אך זה לא עצר אותה מלבכות.
"בבקשה דיי, דן. למה אתה עושה את זה?" היא ייבבה והדקה את ידיה אל חזה החשוף.
"תוריד לה כבר את התחתונים, או שאני מעיף אותך מפה!" הנער השמנמן והמוכר אמר מסוף התור.
"לא, אלוהים, לא…" היא ייבבה, בליבה נושאת תפילה שהכל יגמר.
שישחררו אותה, שיתנו לה ללכת הביתה, לרוץ לחדרה, לקרוס על מיטתה, כשהיא עדיין לבושה בבגדיי בית ספר, ולבכות. ולצרוח את נשמתה.
דן הניח את שתי ידיו על מותניה של שון, ואצבעותיו אחזו בשוליי תחתוניה.
"לא!" שון צרחה, בוכה ללא שליטה, ללא כל יכולת לעצור את הדמעות שהתחדשו בכל רגע שעבר.
ידה הימנית זזה מחזה ואחזה בתחתוניה, בעוד ידה השמאלית עדיין הדוקה על חזה.
דן הזיז בגסות ובאגרסביות את ידה של שון, ופשט את תחתוניה בתנועה חדה.
"כל אחד בתורו." חייך השמנמן מסוף התור, חיוכו מלא בזימה ורוע,
"זה הולך להיות מהנה."
~~~
"את לא בתולה?" שאל בהפתעה אדיר, הנדתי בראשי.
לא הבנתי, מה הוא כל כך מופתע?
מי כבר בגיל שבע עשרה עוד בתול?
חה… בטח שלא אני.
"באיזה גיל איבדת את הבתולים?" הוא שאל, בלעתי את הגוש שעמד בגרוני,
"גיל שתים עשרה וחצי." אמרתי, והבחילה עלתה בגרוני. לא האמנתי שכרגע סיפרתי לאדיר, זה שאני שונאת יותר מכל אחד אחר, שאיבדתי את הבתולים שלי בגיל שתים עשרה וחצי. מי יודע מה הוא יתחיל לחשוב עכשיו?
טוב… אבל הגרוע מכל באמת קרה.
עיניו הירוקות של אדיר התכהו בשניה, והדמעות כבר צרבו בעיניי.
"אני… אני חייבת לצאת מכאן…" מלמלתי וקמתי במהירות מהספה, מועדת, אך מתייצבת במהירות. נדחקתי בין כל האנשים המזיעים והשתויים, עד שהצלחתי לצאת מהמועדון.
היו חבורת מבוגרים אשר נשענו על מבנה המועדון ועישנו סיגריות, וגם כמה נערים, אשר נראו ככל היותר בני שמונה עשרה, אשר ישבו על המדרכה ושתו בירות.
נשמתי לראותיי את האוויר הצח והקריר של הלילה, ואז התחלתי לצעוד לכיוון אחד הספסלים אשר היו בהמשך הרחוב.
התיישבתי על ספסל עץ ירוק, והורדתי את נעליי העקב שלי, מניחה אותן גם על הספסל וקוברת את ראשי בין ידיי.
"אסור לבכות, צריך להיות חזקה. לא להראות את החולשות, לדעת שתמיד עובר הרע." מלמלתי לעצמי את השורה שאני משננת מגיל שתים עשרה.
אך הפעם, השורה הזאת לא עזרה. פרצתי בבכי קורע לב, אשר נראה לי ששמעו עד למועדון.
רציתי לצרוח, לקלל, לבעוט בכל מיני דברים. אך כל מה שיצא היה בכי.
לפתע הרגשתח זוג ידיים שריריות עוטפות אותי, גופי התקשח, והרמתי את מבטי, כדי לדעת מי זה שמחבק אותי.
"א…אדיר…" מלמלתי בחוסר אמון מוחלט, ואדיר חייך אלי חיוך קטן,
"גם לחזקים מותר לבכות."
"לפעמים." משכתי בכתפיי, אדיר חייך, ואני הרצנתי,
"יש לי שאלה רצינית."
"אני רואה שאת לא בדיוק בקטע של שיחות עכשיו, תבכי, אני פשוט אהיה פה." הוא חייך בשובבות, ואני גלגלתי את עיניי,
"אני רצינית. זה בקשר לאור." לחשתי, וגבותיו הורמו, מה שהבליט את עיניו הירוקות והמדהימות, שהפנטו אותי.
"שכבתם?" שאלתי, לחיי מקבלות צבע אדמדם.
"כן." הוא אמר בפשטות, ואני הרגשתי את הכעס מבעבע בי,
"מה?!" צרחתי בזעם, אדיר הביט בי בשעשוע,
"זה רק סקס."
"היא מרגישה אלייך משהו."
"לא הבטחתי להרגיש בחזרה." הוא משך בכתפיו, ואני מצאתי את עצמי מהרהרת בדבריו,
"טוב." אמרתי לפתע, מופתעת מעצמי,
"טוב?" אדיר חייך בניצחון, אך גם בהפתעה, הנחתי שהוא מופתע מתבוסתי המוקדמת,
"היא ילדה גדולה. אני סיימתי לדאוג לה." מחאתי כף וקמתי ונעלתי את נעליי, וקמתי מהספסל,
"את מתאוששת מהר, יחסית לבכיינית." מלמל אדיר, ואני התאפקתי שלא לגלגל את עיניי.
"ואתה לא תתאושש כל כך מהר מהבוקס שתכף תקבל."
איימתי.
"הבנתי את הרמז, אני שותק." הוא אמר, ואני חייכתי,
"בסך הכל אתה חייל טוב." אמרתי, ידעתי שזה יעצבן אותו,
"חייל?! שלך?! וואלה מה קרה?!" הוא התלהט, ואני צחקתי,
שנינו התחלנו להתקדם לכיוון המועדון,
"הכל לטובה." דחפתי אותו מעט, והוא חייך,
"בואי הנה!" הוא צחק, ואני התחלתי לרוץ, נזהרת לא למעוד עם העקבים,
"זה לא מצחיק! אדיר!" התפקעתי מצחוק, בזמן שנדחקתי בין האנשים שכבר היו חצי מעולפים,
"אז למה את צוחקת ידבע?" הוא צחק, ושנינו נפלנו על הספה.
"את יודעת שקוראים לאיזור הזה מתחם המתמזמזים," הוא אמר באגביות, והוסיף קריצה.
צחקתי,
"אז בוא נתמזמז." אמרתי וקמתי מהספה, עיניו הוארו,
"אתה עם אור, ואני עם חתיך אקראי." אמרתי, הפנתי את גבי אליו, והלכתי אל הרחבה.
כמה כיף לשגע אותך, אדיר.
~~~
היי אהובות שלי!
אז ככה, אני יודעת שאני דיי נעלמת-חוזרת בזמן האחרון, אבל זה מפני שאני בתקופה לא משהו, וגם… טוב, לא העלתי פרק עד עכשיו כי בקושי ראיתי בעין אחת בגלל דלקת עיניים, והייתי עם חום, וכאבי ראש, וכל החרא הזה, ועכשיו אני מרגישה יותר טוב, אז פינקתי אתכן בפרק!
אני נורא אשמח אם לשם שינוי נצליח לעבור את שבע התגובות המעיקות האלה, מה רע במספר שמונה?
תזכרו שאני מתה עליכן 3>
אוהבת המונים 3> 3>