“שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים” – סיפורי ערסים – פרק שמיני

פרק 8 – לא עושה לי טוב

* הודעה *
בכל פעם שיהיו את הסימנים הללו ~~~ סימן שיש פלאשבק מעברה של שון.
קריאה נעימה (:

"אני שונאת את אדיר הזה…" מלמלתי וסירקתי את שיערי הרטוב אשר היה מפוזר על כתפי הימנית וגלש מעט לגבי.
"גם הוא לא בדיוק מחבב אותך," גחך רז, מבטו שקוע בטלוויזיה אשר שידרה משחק כדורגל.
"הוא נגע לי בתחת." נהמתי בזעם וקלעתי את שיערי לצמה עבה ומטפטפת.
"דפוק…" מלמל רז, מבטו עדיין ממוקד לחלוטין במשחק.
"אני רואה כמה אתה עצבני," גלגלתי את עיניי וקמתי מהספה בה התנחלתי בדקות שעברו.
"אני מרוכז." רז אמר, משתיק אותי ב"עדינות".
"אוף…" מלמלתי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות.
"שון?" רז קרא לי, הפנתי את מבטי אליו,
"כן?" שאלתי, עיניו היו נעוצות בעיניי.
"אם הוא עושה עוד משהו, תגידי לי." הוא אמר, פניו הקשיחו, ועיניו התכהו. חמימות הציפה אותי, וחיוך רחב נפרש על פניי,
"תודה." חייכתי, הפנתי את גבי אל רז, ועליתי במעלה המדרגות, מחוייכת.
נכנסתי אל חדרי והצצתי בשעון הדיגיטלי אשר היה מונח על השידה שלצד מיטתי, השעה הייתה שתים עשרה בלילה, דיי מאוחר. כבר הייתי לבושה בפיג'מה, מקולחת ומסורקת, מאורגנת לשינה. נכנסתי למיטה, מתכסה בשמיכה. הכנסתי את ראשי מתחת לשמיכה, עיניי שוטטו באפילה. המחשבות התרוצצו במוחי, ומנעו ממני שינה מתוקה.
אט-אט הזיכרונות שכה ניסיתי להדחיק ולשכוח הכו בי, ועיניי צרבו.
~~~
"תפסיק!" הדמעות זלגו על לחיה, ידיה ניסו להדוף את גופו הרחב והחסון של אותו הנער אשר עמד מולה, ומסביבם עמדו עוד חבורת נערים, אשר עודדו את אותו הנער.
"קדימה!"
"תגע בה!"
"תעשה את זה!"
צעקותיהם הפעילו לחץ על הנער, וידו נשלחה אל פניה של שון. הדמעות זלגו במורד לחיה, והנער הביט בה במבט מצטער. הוא מעולם לא חשב שיצטרך להגיע למצב בו הוא יפגע בה, אך באותו הרגע הוא היה מושפע מהלחץ החברתי.
הוא הרחיק את ידו מלחיה, ואז, כעבור כמה שניות, ידו סטרה ללחיה בעוצמה, וראשה של שון נשמט הצידה. לחיה נהפכה אדומה, וגופה של שון רעד מספר שניות, ואז נשמט על הקרקע. כל הנערים התקרבו לכיוונה, ואחד מהם, גבוה בעל שיער שטני, התכופף לצד שון, עיניו מביטות בעיניה,
"שון, אני מצטער." הוא ייבב בשקט, הדמעות זולגות על לחיו. הוא הנער היחיד שלא התעלל בשון מעולם. להפך, הוא היה חברה הטוב ביותר, והגן עליה.
"תסתום!" נער בעל שיער שחור, שמנמן במעט, תפס בחולצתו של הנער בעל השיער השטני ומשך אותו הרחק משון, והפיל אותו על האדמה הקשה.
"רועי!" שון ייבבה, ואותו נער שמנמן בעל עיניים משועשעות התקרב לעברה, חיוכו מתרחב בכל צעד וצעד.
"שון, שון, שון, לא הבנת שכולם שונאים אותך?" הנער השמנמן חייך וכרע ברך לצד שון. מבלי לחשוב יותר מדי, ידו התאגרפה ונחבטה בלחיה הימנית של שון. שון הרגישה את האדמה רועדת תחת גופה, ואת עיניה כמעט ונעצמות. היא מעולם לא הבינה מה עשתה להם, לאותם נערים אכזריים שהתעללו בה בצורה נוראית. אולי עצם היותה שונה, אחרת, זה מה שהפך אותה לקורבן.
בכוחותיה האחרונים, שניות אחדות לפני שנעצמו עיניה, הדבר היחיד שהצליחה לראות שון, את רועי מוקף באותם הנערים, וכולם מכים אותו, וקולות של משטרה מתקרבת פילחו את הדממה.
~~~
"רועי…" ייבבתי בשקט, הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי. עיניי הפכו אדומות, וגופי רעד. הצמדתי את השמיכה לפניי וצרחתי, פשוט צרחתי. רציתי להוציא את כל הכאב שבי בצרחה.
"שון?!" דלת החדר נפתחה. חלצתי את ראשי מחוץ לשמיכה והבטתי ברז, מתנשף, שבעיניו מבט מודאג.
הוא התקרב אלי בצעדים איטיים והתיישב לצידח על המיטה. לא יכולתי לדבר. לא היה בי מספיק כוח.
"רועי…" ייבבתי, עיניו של רז נפערו, וכך גם פיו,
"שון…"
"הכל בגללי!" צרחתי בכאב, וקברתי את ראשי בין ידיי. רז משך אותי לחיבוק חם ותומך, אך זה לא עזר,
"ה… הכל בגללי…" ייבבתי בשקט.
"ששש…" רז ניסה להרגיע אותי, אך לשווא.
"א…אני…" לחשתי בקול רועד, ידו של רז לטפה את גבי,
"את לא אשמה." הוא לחש אל תוך אוזני.
"אני כן." קברתי את ראשי בחזהו ועצמתי את עיניי, ידו עלתה אל שיערי וליטפה אותו בעדינות.
כעבור כמה דקות הכל הטשטש, ושקעתי בשינה עמוקה.
נ.מ רז –
סידרתי את שון במיטתה, כיסיתי אותה, נשקתי למצחה ויצאתי מחדרה. כאב לי עליה. לא האמנתי שהיא באמת האשימה את עצמה בכל מה שקרה.
"אני בבית," קולה של אמי נשמע מהסלון. גם אור וגם שון כבר ישנות, ועכשיו היא נזכרת לבוא. בשתים לפנות בוקר.
ירדתי במורד המדרגות והבטתי בה במבט כועס, מבטה היה תמים לגמרי,
"למה כל כך מאוחר?" שאלתי בזעם. לפעמים היה נראה שאני האמא בבית.
כוסעמק ערס אני הייתי אמור להיות עכשיו בפארק, שיכור, ולזיין איזו בלונדה. במקום אני עושה בייביסיטר, בזמן שאמא שלי מגיעה בשתים לפנות בוקר, כמו נערה מתבגרת.
היא משכה בכתפיה והלכה לכיוון המטבח, הלכתי אחריה,
"חשבת על להתחיל להתנהג כמו אמא, לשם שינוי?" התעצבנתי.
אני אולי לא יכול לכעוס עליה כל כך, כי לא בדיוק הייתי בשנים האחרונות אח תומך ואוהב, אבל ההבדל בנינו שאני האח, לא האמא.
"הייתה הרבה עבודה." היא אמרה באדישות ומזגה לעצמה כוס מים. אמא שלי עובדת בתור מנהלת מחלקה בבית החולים תל-השומר, כך שתמיד יש לה את אותו תירוץ מזדיין.
"כן? אמא, על מי את עובדת?" התעצבנתי, היא נשארה אדישה והניחה את הכוס הריקה בכיור ויצאה מהמטבח, אני, כמובן, אחריה.
"לך לישון, רז. אתה לא בתפקיד האבא של המשפחה." היא אמרה בעצבים, גיחכתי,
"שכחתי, גם הוא עזב אותך." ירקתי בארסיות, הסתובבתי, ועליתי לחדרי. לא היה לי כוח לריב איתה יותר.
***
נ.מ שון-
כשהתעוררתי בבוקר, ונעמדתי מול המראה, כמעט וצרחתי. עיניי היו אדומות כל כך, שהיה נראה כי שפכו עליהן צבע אדום. שיערי היה פרוע, והייתי נראת זוועה.
פיזרתי את שיערי מהצמה המבולגנת וסירקתי אותו, מתירה את הקשרים העקשניים.
אחר כך צחצחתי את שיניי ביסודיות, וגרגרתי מיי פה.
טשטשתי את הנפיחות שבעיניי בעזרת קונסילר, ואיפרתי אותן, כדי שלא יראו כמה אדומות הן.
לאחר שהתלבשתי, ירדתי לסלון, שהתיק תלוי על כתפי הימנית.
לא משנה כמה ניסיתי להראות נורמליץ, עדיין הייתי נראת כמו הצרות שלי, וכפי שידוע, לא חסרות צרות.
"בוקר טוב." רז ישב על הספה בסלון, וחייך אלי חיוך זהיר. גלגלתי את עיניי והתקדמתי לכיוון הדלת. לא הייתי צריכה את הרחמים של רז.
"אני אקח אותך." רז קם מהספה. יצאתי מהבית, והוא יצא אחריי. הלכנו לכיוון הרכב של רז, בו נסעתי פעמים רבות בזמן האחרון. התיישבתי במושב הקדמי, שלצד הנהג, הדקתי את החגורה והצמדתי את מצחי אל החלון. רז התחיל לנסוע לכיוון בית הספר, בזמן שעיניי בחנו את הדרך.
"איך?" לפתע רז שאל, גחכתי,
"תהיה יותר ספציפי." הרמתי את ראשי והבטתי בו, הוא צחק,
"איך את לא מפחדת עכשיו, ללכת לבית הספר, לעמוד מול נערים ולהיות חזקה?" הוא שאל. טוב… רז ידע על כל מה שעברתי בסוף היסודי ובמהלך החטיבה. על כל ההתעללויות. כל הקטע שהוא בחיים לא דיבר איתי על זה. במקום זה, הוא התרחק ממני, והשאיר את העבודה הקשה לשגיא, סתיו, ולאליאב, שידעו את הכל. אולי אפילו ידעו יותר ממה שרז יידע איי פעם.
"התבגרתי. הבנתי שעדיף להשאיר את מה שהיה בעבר, פשוט… בעבר. לנסות לשכוח, להדחיק. להשלים עם המצב אני בחיים לא אוכל, אבל לפחות אני לא מרחמת על עצמי ללא הפסקה. מה שקרה אתמול… טוב, זה היה חד פעמי. בדרך כלל אני לא בוכה ככה." אמרתי במהירות. רז החנה את הרכב בחניית התיכון, ושנינו יצאנו מהרכב.
"את ילדה חזקה, שון." רז אמר בשקט. חייכתי חיוך קטן,
"משתדלת."
"אני בכל זאת חושב שאת צריכה לנסות להתחבר לנערים שמסבבך, עכשיו, שאני בסביבה, אף אחד לא יפגע בך." רז אמר, ואני חייכתי חיוך רך,
"אני לא מתחברת עם הנערים שבסביבה כי הם נוראיים, לא בגלל מה שעברתי." צחקתי, רז הרים גבה,
"מה רע בפרחות שלי?" הוא חיקה את הקול שלי, צחקקתי בשקט,
"אז גם אני אתחיל ללכת עם חולצות בטן, וחצאיות מיני קצרצרות, ומכנסי "דפוק-אותי", מה דעתך?" חייכתי בהתגרות, רז גלגל את עיניו, אך החיוך עדיין היה פרוש על פניו,
"חסר לך שתתחילי ללכת עם חולצות בטן. זה גזר דין מוות." הוא אמר בשעשוע, ודחף אותי אל תוך הכיתה,
"תלמדי טוב!" הוא פרע את שיערי והלך.
התיישבתי במקומי הקבוע שלי והוצאתי את ספרי הלימוד שלי.
"היי," ילדה בשם ליז התיישבה לצידי, היא חייכה אלי חיוך מתוק, חייכתי לעברה חיוך קטן ומאולץ. ליז הייתה מהבנות המתוקות האלו, שלא מקללות, לא מפריעות בשיעורים, מצטיינות בכל המקצועות, ושהכל טוב איתן.
בקיצור, שכפול של סתיו. ליז הייתה היחידה שעוד איכשהו דיברתי איתה בין השיעורים, וקצת הייתי איתה בהפסקות, אבל כאן זה נעצר.
"היי." אמרתי בשקט, והבטתי בשעון שהיה על מפרק ידי. השעה הייתה שמונה וחמישה, עוד עשרים וחמש דקות לתחילת השיעור הראשון, אין לאן לברוח.
"רוצה לבוא אלי היום?" היא חייכה במתיקות, נשכתי את שפתי התחתונה. מה אני אמורה להגיד לה עכשיו?
"אה…" המהמתי, וניסיתי למשוך זמן עד שאצליח לחשוב מה להגיד.
"פשוט…" היא הסמיקה, ואז צחקקה,
"ראיתי שאת ממש טובה בכתיבה, וכל המסביב, וחשבתי אם תוכלי לעזור לי באיזשהו סיפור שאני כותבת, או יותר נכון מנסה לכתוב." ליז אמרה בשקט, חייכתי. עשה לי טוב לדעת שהיא כותבת, ושאני לא היחידה שעוסקת בתחביב הזה, בשנת אלפיים וארבע עשרה.
הנהנתי,
"באיזה ז'אנר את כותבת?" התעניינתי, היא חייכה,
"אני כותבת בעיקר סיפורי אהבה ללא תוכן באמת חשוב." היא גחכה, צחקתי,
"גם אני כותבת בז'אנר הזה. הוא דווקא דיי נחמד, ואם את רוצה למצוא בו תוכן, את תמצאי. תמיד את תוכלי להכניס את עצמך לתוך הדמות הראשית, או ההפך, לעשות את הדמות הראשית איזו זמרת, או מפורסמת, הכל בידיים שלך." משכתי בכתפיי.
"מהו הסיפור האהוב עלייך, מכל הספרים שכתבת? ועל מה הוא מספר?" היא שאלה בהתעניינות, חייכתי חיוך קטן,
"אין לי ספר מועדף. זה כמו להגיד לאמא לבחור איזה מהילדים שלה היא הכי אוהבת, פשוט בלתי אפשרי. בכל ספר יש משהו אחר שאני מתחברת אליו, אל אחת הדמויות, או אל הכתיבה.
קלטת?" שאלתי, ואז הבנתי בעצם כמה אני חפרתי. כשאני מגיעה לנושא הכתיבה, אני יכולה לדבר שעות.
"את מבטאת את עצמך בצורה כל כך טובה…!" ליז אמרה בהתרגשות, צחקתי,
"שנים של אימונים." משכתי בכתפיי, דלת הכיתה נפתחה, ולתוך הכיתה נכנס לא אחר מאשר אדיר. נאנחתי. אין דברים כמו הילד הזה. קמתי מהכיסא והתחלתי להתקדם לכיוונו, ולהפתעתי, גם ליז עשתה את אותו הדבר. עכשיו היא עוקבת אחריי?
"אתה כזה חצוף-"
"אדירי!" ליז קפצה על אדיר בחיבוק ענקי, ועיניי נפערו. הם מכירים? אל תגידו לי שהיא אחת מהנרקיסים שלו!
"אחות קטנה!" אדיר חיבק אותה אליו, והלב שלי נפל לתחתונים.
אחותו הקטנה? זה יותר גרוע מלהיות הפרחה שלו. יש להם את אותם הגנים, אותו הדם!
"מה, אדיר, אתה מכיר את שון?" ליז הביטה באדיר בשאלה, ואז העבירה את מבטה אליי.
"לצערי…" סיננתי מבעד לשיניים חשוקות, אדיר קרץ לי,
"היא האחת שאני אוהב." הוא חייך בהתגרות, כאילו כלום לא קרה אתמול בפארק. כאילו לא חטפתי לידו התקף חרדה, בגללו.
"והוא האחד שאני רוצה לרצוח." חייכתי חיוך רגוע ושילבתי את ידיי, הוא הרים גבה, אך החיוך לא נמחק משפתיו, להפך, הוא רק התרחב,
"את חברה של שון, ליזי?" הוא שאל והביט באחותו, ליז הנהנה במרץ,
"היא עוזרת לי עם הכתיבה!" היא אמרה בהתלהבות. איזו עמה.
"הופה, שון כותבת?" אדיר צחק, נהמתי בזעם,
"יש לך בעיה עם זה?" ליז התעצבנה גם היא, ואדיר גירד בראשו כאובד עצות,
"תקשיבו, זה לא כוחות." הוא אמר בפחד מדומה, גלגלתי את עיניי, וליז דחפה אותו מעט,
"שאני ושון נהיה סופרות מפורסמות אתה תעמוד בתור לחתימה מאיתנו." היא אמרה בידענות, ואני צחקתי והנהנתי,
"מה פתאום? אני ושון נגור באותו הבית, ונביא מלא, מלא, מלא, אבל מלא, ילדים לעולם." הוא אמר בחיוך רחב, הוא ידע שזה מה שיעלה לי את העצבים.
"נכון." הנהנתי, גם שון וגם ליז היו נראים מופתעים,
"באמת?" אדיר שאל, עדיין מופתע,
"לא!" צעקתי בעצבים, ליז צחקקה,
"היא יודעת להחזיק אותך בביצים." היא אמרה, גיחכתי,
"איזה יודעת? אין לו כאלה." אמרתי בהתגרות, אדיר נהפך לעצבני, מה שהיה מצחיק,
"טוב, אפשר להפסיק לדבר על הביצים שלי?!" הוא צעק בזעם, כל הכיתה השתתקה, וכולם הביטו בו.
הוא נאנח והניד בראשו כלא מאמין,
"כולכם על הזין שלי!" הוא צעק ויצא מהכיתה, משאיר אותי ואת ליז מתפקעות מצחוק.
נ.מ אדיר –
אין, השון הזאת רק מעלה לי את העצבים בכל פעם שאני רואה אותה. זה מחרפן אותי שהיא לא נכנעת לקסמים שלי, ויש קסמים. כלום לא עובד עליה! כל שאר הבנות פשוט היו נמסות אם הייתי מדבר איתן על בית וילדים, אבל היא? אפילו לא מצמצה!
היא לא עושה טוב לאגו שלי, הוא צריך טפיחה, עידוד, והיא נותנת רק בעיטות.
"אדירוש…" שמעתי לחישה מאחורי, ואז ידיים נכרכו סביב בטני.
כבר ידעתי מי זאת, ולא היה לי כוח אליה בשיט.
"נרקיס, בחייאת ראבק, לכי תגדלי אוחמניות." אמרתי והלכתי, משאיר אותה שם.
ממתי אני אומר לא להצעות מזמינות?
נשבע, השון הזאת לא עושה לי טוב.