"שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים” – סיפורי ערסים – פרק חמש עשרה חלק ב'

פרק 15 חלק ב' – נשימות

"את רואה את זה?" דוקטור רוזנפלד שאל, ידו הקרה מונחת על מצחי, ואגודלו מתחת לגבתי.
לא ראיתי דבר. רק חושך, ואולי מעט צללים מרצדים מצד אל צד במהירות.
"לא." בלעתי את רוקי, מכריחה את עצמי להשאר שפויה, לבנתיים.
"אוקיי, אז מה את כן רואה?" הוא שאל, למרות שאמרתי לו שאני לא רואה דבר.
כחכחתי בגרוני,
" אני רואה צללים מרצדים, מעט אור." לחשתי.
רציתי רק לראות בחזרה ולחזור הביתה. נמאס לי מהבית חולים, ואני בקושי יום נמצאת כאן.
"אוקיי, יש לך זעזוע מוח שנגרם מהנפילה, הראייה תחזור לקראת הערב, אך אני עדיין לא יכול לשחרר אותך, כי עדיין לא גילינו מה גרם להתעלפות."
יד חמה הונחה על ידי, ולחצה עליה בעדינות. ידעתי שזו ידו של אדיר. כבר הכרתי את המגע שלו. התמכרתי למגע שלו.
"אני אחזור בערב לראות מה איתך." ידו נשמטה ממצחי, ושמעתי את צעדיו מתרחקים ואט אט נעלמים לגמרי.
לאחר דקות של שקט, דלת החדר נפתחה בחריקה חלשה, וקולה של אור נשמע בברירות,
"איך היא מרגישה?" היא שאלה, ולחשושים שקטים נשמעו מסוף החדר.
מפגש שפתיים קצרצר, ודלת נטרקת.
הם השאירו אותי לבד.
כשאני מנותקת מהעולם, לא מסוגלת לעשות דבר, לא רואה צל אחד.
הדמעות אט אט החלו לצרוב בעיניי, והשליטה בהן נעשה קשה מרגע לרגע.
הדבר היחיד שהיה לי בראש באותו הרגע, הייתה המחשבה שאדיר עזב אותי לטובת אור. השאיר אותי לבד, כשאני חסרת אונים. לא, אני לא חסרת אונים, אני פתטית. יש הבדל. הוא אוהב את אור, והם מאושרים.
ואני לא אדחף להם לשום דבר.
אז בגלל שאני כל כך מטומטמת, החלטתי שאני רוצה לשמוע מוסיקה באוזניות שרז הביא לי מלפני כמה דקות.
העברתי את ידיי לאורך המיטה, מגששת, מחפשת אחר האוזניות.
אך לא מצאתי אותן. האמפי שלי היה לצידי, על השידה, אבל אין לי אוזניות לחבר אליו.
אז התיישבתי באיטיות במיטה, מייצבת את עצמי ונעמדת בחשש. נתמכתי בקיר, והלכתי באיטיות, שולחת את ידי הפנויה לגשש אחר האוזניות הארורות.
לפתע רגלי נתקעה בדבר-מה, ומעדתי. חיכיתי לכאב המקפיא, אולי פליטת צרחה, אך עוד לפני שגופי פגש ברצפה החסרת רחמים, ידיים אחזו בי, מצילות אותי מצרות נוספות.
"אלוהים…" מלמלתי, ושמעתי גיחוך קצר, הגיחוך של אדיר.
"קרוב, אבל לא." הוא אמר, וידעתי שהחיוך המתנשא שלו כבר מרוח על פניו היפות. העיניים הירוקות שלו בעלות מבט מתנשא. ואני… לא יכולה לראות את זה.
חבל.
"אם את צריכה עזרה, את יכולה לבקש, את יודעת." הוא אמר בשקט, ואני השפלתי את מבטי אל הרצפה, למרות שלא יכולתי לראות אותה.
"לא היית כאן, ורציתי את האוזניות שלי, אז…" מלמלתי, והרגשתי את החום זורם ללחיי ומאדים אותן.
הוא לקח קצוות שיער שהייתה על פניי ותחב אותה מאחורי אוזני,
"נפרדתי מאור." אמר בהחלטיות, ואני הרגשתי את ליבי מנתר. מה הולך כאן? הוא נפרד מאור?
"למה?" שאלתי, מנסה להסוות את השמחה שלי. הרגשתי כלבה. איך יכולתי לשמוח? אור בטח שבורה.
אבל עדיין… שמחתי.
"אני צריך לעשות משהו, שרציתי כבר לעשות אתמול." אמר בשקט, ולכמה שניות שמעתי רק את הנשימות שלנו, והסנפתי את ריח הבושם המשכר שלו אל תוך ראותיי.
"זה אמיתי." לחש, והטיח את שפתיו על שפתיי.
~~~
סליחה שלא העלתי המון זמן פרק, תקופה לחוצה, ואין לי כל כך השראה.
סליחה שהפרק קצר, אבל… היי, מה אתן אומרות?!
אדישון פוראבר ✌