"שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים" – סיפורי ערסים – פרק תשיעי

פרק 9 – שנאה טהורה

"אני לא מאמינה שהוא אח שלך…" מלמלתי בחוסר אמון, בזמן שאני וליז הלכנו לכיוון ביתה. בסוף כן באתי אליה, למרות בגילוי המרעיש על הקרבה שלה אל אדיר.
"אני יודעת שהוא מתנהג אלייך לא משהו, אבל הוא לא כזה נורא." ליז משכה בכתפיה והעבירה את ידה בשיערה,
"אני פשוט מניחה שהוא אוהב סקס." היא צחקקה, חייכתי חיוך קטן,
"אולי."
לפתע הרגשתי רטט בכיסי, הוצאתי את הטלפון, וראיתי ששגיא מתקשר. נאנחתי ועניתי לטלפון,
"הלו?" שאלתי, מנסה לגרש את הריגוש שבקולי ולהיות אדישה לחלוטין,
"שון." קולו של שגיא היה רציני, ובאותה השניה נזכרתי כמה התגעגעתי אליו,
"קרה משהו?" שאלתי במהירות.
"כן, סתיו מאושפזת בבית חולים." הוא אמר בשקט, והרגשתי איך בשניה עיניי מוצפות בדמעות מלוחות וצורבות,
"מה?! למה?!" עצרתי והבטתי במדרכה, בזמן שהדמעות זולגות על לחיי,
"הכל בסדר?" ליז נעצרה גם היא והביטה בי בשאלה, לא עניתי לה,
"תאונת דרכים…" שגיא מלמל, גופי רעד בפחד,
"א…אני באה, עכשיו!" צעקתי אל הטלפון וניתקתי.
"מה קרה?!" ליז שאלה בהיסטריה,
"חברה… חברה הכי טובה שלי בבית חולים, אני חייבת ללכת." אמרתי בהתנצלות, עיניה של ליז ברקו,
"אין לך על מה להתנצל, באמת שלא!" היא אמרה במהירות, ואז חשבה לרגע,
"אני אבוא איתך, אני אבקש מאדיר להקפיץ אותנו." היא חייכה חיוך קטן וחייגה את מספרו של אדיר.
"זה…זה בסדר." גימגמתי. למרות שזה היה נורא יפה מצידה, לא רציתי שהיא תבוא.
לא רציתי לגרור אותה לתוך זה.
אך היא לא הקשיבה,
"אדיר? בוא מהר ליד הגן שעשועים, כן, כן, אני ושון כאן. זה דחוף, אנחנו צריכות שתקפיץ אותנו לבית החולים! לא, אני לא חולה," ליז גלגלה את עיניה, ואני צחקקתי מבעד לדמעות,
"טוב, אנחנו מחכות." היא אמרה וניתקה,
"יהיה בסדר," היא חייכה וחיבקה אותי, ואני עמוק בלב שמחתי שהכרתי אותה. שנתתי לה להכנס, למוטט את החומות. היא באמת לא נראת מזיקה, או כלבה.
לאחר עוד כמה דקות ארוכות, אדיר הגיע, שהוא נוהג ברכב הפוזה שלו. לא האמנתי שמכולם, דווקא הוא מסיע אותי לבית החולים, אבל ידעתי שזו הדרך הכי מהירה.
נכנסנו לרכב, נתנתי לאדיר את הכתובת של בית החולים, והוא התחיל לנסוע.
"אז למה אנחנו נוסעים לבית חולים?" אדיר שאל והביט בנו מבעד למראה,
"חברה הכי טובה שלי עברה תאונת דרכים…" מלמלתי.
"אנחנו נחזור באוטובוס, או מונית, למרות שמונית יכולה להיות קצת יקרה…" מלמלה ליז, ואני שתקתי.
***
ישבנו בחדר בית החולים, אשר היה כה קודר. החדר היה צבוע בצבע אחד בלבד, לבן, ובחילה עלתה בגרוני. הדמעות זלגו במורד לחיי, והרגשתי את ידיו של שגיא, אשר ישב לצידי, נכרכות סביבי ומוחצות אותי אליו.
"העיקר שהיא בסדר…" הוא מלמל, ואני הנהנתי וחייכתי חיוך קטן.
ליז ישבה לצד אליאב, ושניהם דיברו בשקט. חייכתי חיוך קטן, הם באמת יכולים להתאים.
ואדיר? אדיר נשען על הקיר והתעסק בטלפון שלו, בזמן שנויה, חברה טובה של סתיו, שאני אישית לא התחברתי אליה, מנסה לדבר איתו, ומעבירה את ידה בשיער כל שניה.
נואשת.
"היי," שגיא לחש באוזני, הסטתי את מבטי מאדיר והבטתי בו בשאלה,
"כן?" שאלתי, והחזרתי את מבטי אל אדיר. עכשיו, הוא חייך אל נויה, וקרץ לה. גיחכתי.
"התגעגעתי אלייך." שגיא אמר, ואני הסטתי את מבטי אליו במהירות,
"תפסיק." לחשתי, הוא הביט בי במבט לא מבין,
"אני לא מבין אותך, את לא הרגשת כלום, אז, בחדר שלך?" הוא שאל, מנסה לשלוט בעזמו.
"לא." שיקרתי. בשניה אחת שגיא התרחק ממני, ויצא מהחדר, זועם.
סתיו עדיין ישנה, ואני מצאתי את עצמי בוהה באדיר שוב. אדיר היה יפה, יפה עד כאב.
בחנתי את פניו, ואת גופו, ואז בעצם הבחנתי שהוא מסתכל עליי, כשחיוך משועשע מרוח על פניו. נהמתי בזעם והסטתי את מבטי, בזמן שהוא עזב את נויה, והתיישב על הכיסא הריק שלצידי, שעד מלפני דקות אחדות, שגיא ישב בו,
"אז מה, דחית אותו?" אדיר שאל בשעשוע, ואני גלגלתי את עיניי,
"אני לא חושבת שזה עניינך." ירקתי בקור, הוא הרים גבה,
"הכל ענייני." הוא אמר, ואני צחקתי,
"כמה בטחון עצמי יכול להיות לבן אדם אחד?" שאלתי והנדתי בראשי כלא מבינה.
"הרבה." הוא חייך והעביר את מבטו לנויה, שהביטה בו בציפייה.
"אני מרחמת עליה." אמרתי במרירות, ואדיר הפנה את מבטו בחזרה אלי,
"למה?" הוא שאל, ואני צחקתי,
"כי היא הולכת לחוות שברון לב." אמרתי את הברור מאליו, ואדיר צחק,
"היא מכניסה את עצמה לתוך זה, אני לא אשם." הוא הרים את ידיו כחף מפשע, ואני נחרתי בבוז,
"לא אשם? אתה זה ששובר לה את הלב!" אמרתי בזעם, הוא הניד בראשו,
"אני זה שמזיין אותה, היא זאת שלוקחת את זה למקומות אחרים." הוא אמר באדישות, ורק העלה לי את העצבים עוד יותר.
"גועל נפש." שילבתי את ידיי.
"את מתה עליי." הוא צחק, גלגלתי את עיניי,
"בחלומות שלך."
"אל תגזימי, את לא מספיק חשובה בכדי להיות בחלומות שלי." הוא אמר בשעשוע, צחקתי,
"אני לא רוצה להיות בחלומות המזדיינים שלך." ירקתי בארסיות, אדיר הרים גבה,
"היית מתה לזיון איתי." הוא קבע, ואני רתחתי מזעם.
"תמות כבר." אמרתי וקמתי מהכיסא, ויצאתי מהחדר. התחלתי להסתובב במסדרונות בית החולים, מחפשת את עצמי. לא היה לי מה לעשות, והרגשתי אבודה. אדיר העלה לי את הסעיף, שגיא בלבל אותי, ודאגתי לסתיו.
האדיר הזה… הוא כזה חצוף. מי הוא חושב שהוא? אז מה אם הוא יפה? יש עוד מלא בנים שהם יפים, והם לא מתנהגים כמוהו!
והוא עוד חושב שאני אתאהב בו, חה!
הדבר היחיד שאני מרגישה אליו כרגע זאת שנאה. שנאה טהורה.
~~~
סליחה על הפרק הקצר!
בזמן האחרון אני לחוצה מבחינת מבחנים, וגם אין לי כל כך השארה…
אני לא יודעת אם אני אעלה עוד פרק השבוע, מפני שביום שישי יש לי מבחן חשוב שמתמטיקה, וביום שני יש לי להגיש עבודת הגשה, ואני פשוט עמוסה…
ב19 לחודש יש לי מבחן באנגלית, וכך הלאה…
אני כל כך מצטערת, אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה ארוך מאוד, כפיצוי על כל הזמן שלא העלתי פרקים!
אני נורא אשמח אם תגיבו, זה תמיד עושה לי טוב לראות שאהבתן את הפרק.
אוהבת המונים 3>