זרים

זה רק עוד לילה אחד קריר, ואתה כאן איתי, וכמו שני זרים, שנינו שותקים.
בלילה גשום, במיטה אחת, שני נפגעים, שני שבורים מאהבה.
גבך מולי, ואני מול גבך, משחק התעלמות מטופש.
אני רוצה לשלוח את ידי אלייך, אבל החשש מפריד בנינו. הפחד כאן, בנינו.
ומתי הפכנו לכאלה זרים?
איפה הנשיקות, החיבוקים שהיו בלילות גשומים שכאלה.
זרים וקרים, אדישים ולובשים מסכות חסרות הבעת פנים.
ריקים מצבע, לבן כסייד. עיינים שחורות ועור לבן. שפתיים ישרות, פתוחות למחצה, מסכה של זר, מסכה שונה.
ואני רוצה לנשק את שפתייך העבות, שקיבלו גוון ורדרד עם הקור.
אתה לא תבקש ממני להדליק חימום, אתה לא תעשה זאת גם בעצמך.
הפכנו לשני זרים אוטמים רגשית וסגורים נפשית.
כמו בובות על חוט, נותנים לחברה להשפיע על דעותינו. לא הולכים מעצמינו, חלולים ממחשבה ודעה, נוטים לפי מילת הרוב, מילה זרה.
ומתי הפכנו לכאלה זרים?
איפה המילים האוהבות והעיינים הנוצצות שהייתי רואה בכל יום ויום על המיטה האפורה.
ואתה קר, כה חלול, כה מושפע.
אתה לא תיתן לכבודך להעלם.
לא תבקש סליחה אם זה עלול לפגוע בכבודך.
זרים ושונים, לפתע כה מרחקים, מגיעים לנקודת האפס מההתחלה. ואיך מתקדמים, לאן הולכים? נוסגים, שבים, בוכים, מתנצלים. כמו סרט ישן, על אהבה שנשברה. כמו סרט מצוייר, סך הכל דף ועט , מוחקים ומשחזרים, בוכים וצוחקים.
ואנחנו כאלה זרים ברגע זה.
וקיר הפחד שבנינו לא מראה סימנים של הסדקות. הוא חזק, כמו זר אשר מתעלם מזר.
ואני לא רוצה שהקיר יישאר, אני רוצה ללטף שוב את גבך הנעים.
אך הקיר לא נעלם, והגשם מתחזק.
המסכות לא נעלמות והחוטים לא נקרעים,
אנחנו בסך הכל רק עוד שני זרים בלילה חורפי.