שנה אחת פרק שני (מקווה שתאהבו)

הוא עמד שם, סורק אותי בעיני הקרח הכחולות שלו, חושש מהלא נודע, מאחוריו במרחק כמה מטרים עמדה אישה צעירה בשנות השלושים לחייה שיערה החום משוך לאחור ובידיה מתנה ככול הנראה בשבילי, חנה אמרה שאבא שלי נשוי ושיש לו ילדם ושהם יהיו שמחים לקבל אותי אליהם אך זה לא הרגיש כך.הם הרגישו כמו אנשים זרים, הם היו זרים.
"אלה?" הוא אמר וניראה נרגש יותר משאני הייתי.
"כן" אני אומרת הוא ניגש אליי, כאילו נפגש זה עתה עם אדם אהוב שלא פגש שנים ודמעות בעיניו.
הוא מחבק אותי ואני הודפת אותו מעליי.
"אתה לא אבא שלי"
"אני רק מתארחת אצלכם בשנה הקרובה, ובהזדמנות הראשונה שלי אני איעלם, בדיוק כמוך."
קיוויתי שהוא יצעק, שהוא יעשה את זה קשה יותר, שהאישה תתערב ושאני אומר לה שהיא בחיים לא תהיי אמא שלי כי כבר יש לי אחת,אבל זה לא קרה הוא רק אמר בסדר.
האישה התקדמה לעברי וחיוך על פניה.
"שלום אלה, אני מלי." היא אמרה והציגה את עצמה .
"מה שתגידי" אמרתי.
:שנלך לבית?" שאל אדם מילר, האדם שמתיימר להיות אבי.
כל הדרך הביתה לא הוצאתי מילה מפי, לא שנאתי אותו וגם לא את אשתו, הם לא פגעו בי, להפך הם רק ניסו לעזור, כעסתי על זה שהוא הקים משפחה ושהיו לו ילדים, שהיו לי אחים שלא זכיתי להכיר, כעסתי על זה שלהם היה אבא ושלי לא.
כעסתי על זה שאדם הוא איש טוב, שיש לו עבודה טובה ואישה יפה, כעסתי כי לא יכולתי לשנוא אותו, ידעתי שהייתה לו אפשרות לוותר עליי שוב אך הוא העדיף לאסוף אותי אליו.
"את יודעת אלה, עוד שאני ואביך, אדם, נפגשנו הוא סיפר לי עליך." אומרת מלי.
"הוא אמר שנאלץ לעזוב לפני שנולדת כי רצה שתהיה מוגנת, שתהיה לך ילדות טובה.
הוא תמיד אהב אותך, ודמיין אותך גדלה.הוא חלם עליך כל לילה ובבקרים היה מספר לי על הילדה הקטנה שלו שבטח עושה עכשיו את הצעדים הראשונים שלה."

"הגענו" אומר אדם.
הוא מבקש לעזור אם המזוודות אך אני מסרבת. אנחנו נכנסים לבית, הוא גדול ומרווח, מלא ברהיטים שנראים יקרים,הם מובילים אותי לסלון, שם מחכים לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן.
"שלום,שלום,שלום,שלום,שלום,שלום." קוראת בהתלהבות יתרה הילדה הקטנה מבין השלושה,יש לה את העיניים של אדם.
"שלום ימי" אומר אדם ומלטף את ראשה של הקטנה.
"שלום,שלום,שלום,שלום," היא אומרת ומקרקרת סביבי.
"מה קורה?" אני עונה לה ביובש.
"אני ים" היא עונה בהתלהבות "את אחותי הגדול?"
"ימי חמודה, שבי על הספה עם אחים שלך ואנחנו נסביר הכל." אומר אדם.
"את יכולה גם לשבת,אין לך מה להתבייש." אומרת מלי ומסמנת לי לשבת בכורסה החומה שליד ארון הספרים.
"טוב, מי רוצה להציג את עצמו ראשון?" שואלת מלי.
"אני, אני, אני, אני!" אומרת ים.
הילדים פורצים בצחוק וכך גם אדם ומלי ורק אני צופה מהצד לא קשורה לכול מה שהולך כאן,
ים מוציאה להם לשון ומתחילה לדבר.
"אני ימי, אני בת שש ואני אוהבת לשחק בבובות." היא אומרת ומראה לכולם את הבובה הבלונדינית שיושבת בחיקה.
"במה את אוהבת לשחק?" היא שואלת אותי.
"אני לא משחקת" אני עונה לה וזה מוחק לה את החיוך מהפנים באופן מוחלט.
"אני עכשיו" אומר הבן.
"אני דניאל,אני בן שלוש עשרה ואני ממש אבל ממש לא אוהב שאת כאן."
רציתי להגיד משהו מעליב, שיפגע ברגשותיו, שיבהיר לו שאני לא כאן מרצון, אבל לא עשיתי את זה, פשוט ישבתי שם בשקט, זאת לא אני, אני לא ילדה בעייתית, אני לא רבה עם אנשים או מתחצפת למורים או למבוגרים ובטח שלא גורמת לילדים קטנים לבכות, אני פשוט לא כזאת.
אני מנסה להיזכר איך אמא שלי חינכה אותי, ולפי כך אני פועלת, היא למדה אותי שאם מישהו אומר לי משהו פוגע הכי טוב זה לא להתייחס, זה מה שאני עושה, אני לא מתייחסת.
"דניאל, תבקש סליחה!" נוזף בו אביו.
"זה בסדר." אני אומרת. גם אני לא אוהבת להיות כאן, אני אומרת לעצמי, בלי שאיש ישמע.
"אני שקד" אומרת הילדה השלישית.
"אני בת עשר וחצי ורק שתדעי, לי אין בעיה שאת כאן."