שנה אחת פרק שמיני

אפק מתקשרת.
אני מביטה בשעון שבפלאפון, השעה עכשיו חמש וחצי לפנות בוקר.
"הלו?" אני עונה בקול מנומנם, הראל ממלמל משהו לא ברור וצמיד את ראשו לצווארי.
"אלה? איפה את?" משהו קרה. אני מרגישה את זה.
אני מתיישב על החול הקר מנסה לנער מעליי את השינה.
"קרה משהו?" אני שואלת, חסרת סבלנות.
"איפה את?" היא שואלת בחרדה.
"אני בטיול." אני עונה בעצבים.מה זה משנה לה איפה אני עכשיו.
"טיול? בחמש בבוקר?" היא נוזפת בי.
"ליאל כמעט התקשרה למשטרה, היא אומרת שאח שךה לא עונה לה לפלאפון ושהיא באה אלייך לבית וההורים שלך לא ידעו איפה את.היא כמעט מתה מדאגה!"
"הם לא ההורים שלי." אני אומרת בלי לחשוב בכלל.הראל כבר התעורר ומלטף את שיערי.
"זה מה שיש לך להגיד לי. היךדה כמעט מתה לי כאן."
"קרה משהו?" שואל אותי הראל.
"אנחנו חוזרים." אני אומרת לשניהם.

בדרך חזרה לבית אני מספרת לו את כל מה שאופק אמרה.שאחותו דאגה והוא האשם בכך.
הוא לא מוציא מילה מפיו, רק נוהג.
אני נכנסת לחדרי בשקט בשקט אבל מגלה שהוא ריק, ים לא שם.אני נכנסת "למיטה" שלי בתחתונים וחזייה בלבד, שמחה שהם הספיקו להתייבש מהשחייה הלילית, אין לי כוח להתקלח, אין לי חשק למחוק את ריחו מעליי.
מלי מעירה אותי.
"אנחנו צריכות לצאת." היא אומרת, מבטה מודאג.
"לאן?" אני שואלת ומפהקת.
"פגישה עם חנה." היא אומרת ומסירה את מבטה מעליי כשהיא מגלה שאני לבושה בבגדיי התחתונים בלבד.
"תתלבשי, יוצאים עוד חצי שעה."
אני עושה כמצוותה ורק אחרי שאני מתקלחת אני נזכרת שהפגישה הבאה עם חנה הייתה אמורה להיות רק בעוד שבוע.
"הפגישה עם חנה רק בעוד שבוע." אני אומרת כאילו בדרך אגב בזמן שאני חוגרת את חגורת הבטיחות.
"אני יודעת, אנחנו להולכות לשום פגישה.אנחנו הולכות לשופינג."
אין מצב. אני שונאת שופינג ואני עוד יותר שונאת את זה מאז שאמא שלי מתה.
"למה את חושבת שאני רוצה לבוא איתך לשופינג?" אני אומרת בגועל ומדגישה את המילה איתך.
"כי אנחנו משפחה ואי אפשר להמשיך לחיות ככה, כמו זרים. ואני יודעת שאת לא רוצה בזה אבל לפעמים צריך לעשות דברים גם בלי רצון."
היה עדיף כבר ללכת לבית הספר. היה עדיף להתמודד עם ליאל ולא איתה.
כשאנו מגיעות היא אומרת שהיא רעבה, היא מזמינה בייגל טוסט עם סלט ירוק ומשקה ריבת חלב ואני מזמינה רק למונענע גרוס.
"את לא אוכלת?" שואל המלצר החתיך עם החיוך השובב אותו מלצר שלפני כמה שבועות פגשתי כאן, אותו בחור שהביט בי אתמול בלילה במבט חסר רגש ואז נישק אותי.
"לא רעבה." אני אומרת במביטה בפלאפון ובמחזיק המפיות ובכל דבר שהוא לא פניו, הוא פניה של מלי.
"מה הסיפור?" שואלת מלי כשהראל עוזב עם ההזמנה.
"שום סיפור." אני מביטה בשעוני, השעה עכשיו רק תשע בבוקר יש לי לפחות עוד שעתיים לסבול כאן.
"אני לא קונה את זה." היא אומרת ולא מנתקת את מבטה החודר ממני.
"אני לא מוכרת את זה." אני עונה.
"מתחכמת?" היא שואלת. עם אמא שלי זה לא היה ככה.
לא שקרה מצב כזה קודם, שנעלמתי לכל הלילה עם בחור שגדול ממני בחמש שנים.
אבל בכל זאת היא, אמא שלי, הייתה מוותרת מזמן, עוזבת אותי לנפשי.
"מה את רוצה?" אני שואלת לבסוף.
"שתרגישי בנוח לדבר איתי ועם אדם על הכל." עינייה הופכות עצובות וקולה שקט יותר.
"תהיי כנה איתנו ותביני שכל מה שאנו רוצים זה רק שיהיה לך ולילדים טוב."
האוכל והשתייה מוגשים לשולחן.
"הטוסט בשבילך, אני לא אוכלת גבינה צהובה." היא אומרת ולוגמת מהשתייה שלה." את צריכה לאכול."
"תודה." אני אומרת.
היא הולכת רגע לשירותים והראל מנצל את ההזדמנות הזאת.
"מה קורה?" הוא שואל.
"כרגיל." אני אומרת.
"כרגיל?" הוא שואל, מקולו אני לא שומעת אכזבה אלא משהו אחר, עמוק יותר.
מה הוא ציפה בידיוק שאחרי נשיקה אחת אני אפול לרגליו.
אחרי הכל הוא זה שאמר לי שהוא נחליף בחורות כמו גרביים.
אז שיחשוב שאני הייתי רק עוד גרב, לפני שהוא יוכל ללבוש אותי שוב הוא צריך לכבס אותי.
"הכל כרגיל , השמש זורחת, הציפורים מצייצות, האשה שמתיימרת להיות אמא שלי בשירותים עכשיו, בטח סתם הלכה לשם בשביל שנוכל לדבר, מחר אני החזור לבית הספר ואתה בדיוק צריך ללכת לקחת הזמנה מאיזה לקוחה ממש חמודה שבטח תנסה להתחיל איתך ובסוף היום תגמור במיטה שלה.
כמו שאמרתי הכל כרגיל."אני לוגמת מהלימוננע שלי והוא מגלגל עיניים ומגחח.
"איך את מכירה אותי…"
"אם אתה אומר." מלי חוזרת לשולחן.
"תהיי בקשר." הוא אומר.
"אני אהיה בקשר." הוא פונה ללכת ואני מוסיפה בלחש "אבל לא איתך" אני שומעת אותו צוחק.
אני לא יודעת למה אני מנס להרחיק אותו ממני.
יד אתמול כל שרציתי היה להיות בקרבתו.אבל אחרי אמש, אחרי מה שראיתי בעינייו הבנתי שאיתו אני רק אפול עמוק לתוך בור בלי תחתית.
ובכל זאת נתתי לנשיקה ההיא להתרחש.
"את נפנפת אותו הרגע?" שואלת מלי.
"את אמורה להיות שמחה. אני בטוחה שלא היית רוצה שאני אתחיל לצאת עם מישהו שגדול ממני בחמש שנים." אני אומרת.
"ברור, אבל אני מכירה את הראל עוד משהיה ילד קטן והוא בחיים לא קיבל את המילה לא. הןא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה." היא אומרת.
"גם אני כזאת."