שנה אחת פרק שישי

הבן דניאל רב עם אביו, כלומר אחי רב עם אבי.
אני עדיין מנסה לקבל את הרעיון שיש לי אבא ואחים, אבל אין לי אמא.
עברו כבר יותר משבועיים ולמדתי להכיר את האנשים סביבי.
אדם, הוא איש עסקים מצליח ומנסה להיות אבא למופת.מה שלא ממש מצליח לו עם בנו.
מלי נחמדה.וזהו, היא משתדלת שלא יחסר לי ולילדיה דבר אבל לי לא איכפת מזה.
שקד בסדר, זה כל מה שיש לי להגיד עליה.
ים ממש ילדה טובה. אני חושבת שאני מחבבת אותה.
ודניאל. הוא הבעיה.
הוא כל הזמן רב עם הוריו ועם שקד, איתי הוא בכלל לא מחליף מילה וזה לא מפריעה לי.
מה שמציק לי זה שים כל הזמן בוכה בגללו, שקד אומרת שהוא ככה כי בבית הספר יורדים עליו.
אז כשחנה העובדת הסוציילית שואלת אותי איך הילדים אני עונה לה בסדר.
"בסדר?זה הכל?" היא שואלת ובקולה אכזבה.
זאת פגשתינו הראשונה מאז שעברתי לגור כאן, היא אומרת שכל שבועיים נקיים פגישות כאלו, היא מצפה שאספר לה את כל הרגשות שחוויתי בשבועיים האלו. אני ממש לא הולכת לעשות את זה.
"כן." אני עונה ביובש והיא כותבת משהו בפנקס שלה.
"דברתי עם אדם. הוא אמר שהשתלבת יפה בבית. שהבנות מתות עלייך." אומרת חנה ומחייכת אליי.
"הבנות בסדר." אני עונה ומעבירה את שיערי אל מאחורי האוזן.
"והבן?" שואלת חנה במבט חוקר.
"גם." אני אומרת בקול שקט.
היא שוב כותבת בפנקס.החדר הזה נישאר בדיוק איך שהיה בפגשתינו הראשונה, ביום שאמי נהרגה. רק שעכשיו תלויה תמונה של ורד אדום על הקיר, מעל הספה הגדולה.
"ואיך בבית הספר?" היא שואלת בחיוך.
"את יודעת איך בבית הספר." אני עונה "את מקבלת דיווח מיועצת שמקבלצ דיווח מהמחנכת."
"צודקת." אומרת חנה בחיוך גדול "אבל אני רוצה לשמוע דיווח ממקור ראשון."
"הבצפר גם בסדר." אני אומרת ומביטה הישר אל תוך עינייה.
"שמעתי שהכרת חברים חדשים." היא אומרת.
"איך קוראים להם?"
"אופק, עדי וליאל." אני אומרת ומגלגלת עיניים. מה זה עיניינה אם יש לי חברים הוא לא.
אופק, עדי וליאל לא ממש חברים שלי, הם רק אנשים שנתקלתי בהם במקרה.
הדבר העחיד שמקשר בינינו היא העוסדה שאנחנו לומדים באותה הכיתה אבל חנה לא תבין את זה.
"ואת מרגישה שאת יכולה לסמוך עליהם?" היא שואלת, והתשובה הראשונה שעולה לי לראש היא לא.אני בקושי מכירה אותם.
"מה זה עיניינך." אני ספק אומר ספק שואלת ומשפילה את מבטי.
"את יודעת אלה, את צריכה חברה טובה או ידיד שתוכלי לספר לו את כל אשר על ליבך.זה יקל עליך." היא אומרת וסוגרת את הפנקס שלה.
"חשבתי שאני צריכה לספר לך את כל מה שעובר עלי."
"גם בין היתר. אבל בעיקר לחברה טובה שתמיד עומדת לצידך. יש מישהי כזאת?" היא שואלת.
"הייתה." אני עונה בצר.

באוטו יושבים דניאל ואדם.
"איך היה?" שואל אדם בחיוך כשאני נכנסת למושב האחורי.
"בסדר." אני עונה בזמן שאני חוגרת את חגורת הבטיחות.
"על מה דברתן?" הוא שואל.
"זה משעמם!" נוזף בו דניאל בנו.
"מה משעמם?" שואל האב.
"האמת שהוא צודק." אני מתערבת. מנסה לא לעורר מריבה.
"אל תצדיקי אותי." אומר הילד מבלי להביט בי.
"טוב." אני אומרת.
"היי, היי לא לריב." אומר אדם.
"מי רב!?" אני אומרת.
"לאן נוסעים?" שואל אדם, יש לו כוונות טובות אחרי הכל, וזכל זאת אני לא רוצה שום קשר אליו.
אני מנסה לכעוס עליו ולפעמים גם לצעוק ולריב איתו אבל זה קשה.
"קבעתי עם ליאל." אני משקרת "תוריד אותי ליד בית הספר."
"כן המפקדת." הוא אומר.

אחרי עשר דקות שהרגישו כמו נצח אני יורדת מהרכב
אני מסתכלת שהוא נוסעה ואז מתחילה לרוץ.
אין לי כיוון הוא מטרה, אני פשוט רצה.
השעה עכשיו חמש בערב והשמש עוד לא שקעה עד הסוף.
הכל כתום וורוד.
אני לבושה בג'ינס צמוד, מה שקצת מקשה על הריצה שלי, אבל אני לא נותנת לזה להשפיעה יותר מידיי. אז אני ממשיכה לרוץ.
חולפת על פניי בתים ופיצוציות עד שלבסוף אני מגיעה לפארק ומחליטה שזה יעדי.
אני מוצאת ספסל ריק ומתיישבת, שולפת את הפלאפון שלי ושולחת הודעה בקבוצת הוואצאפ שלי ושל החברות שלי מהבית הקודם.
" היי בנות…" אני כותבת.אין תגובה.
אחרי כמה שניות נשמעה צפצוף ואני מביטה בפלאפון.
"רותם עזבה את הקבוצה." כתוב שם.
ואז שוב מופיעה הודעה "לי עזבה את הקבוצה." וככה זה נמשך עד שכל הבנות עוזבות אותי לבדי.
אני יושבת שם שעות.
מביטה בשמיים המאפילים לאיטם.
אדם מתקשר, אני לא עונה.
הדמעות פשוט מתחילות לזלוג, איך הגעתי למצב כזה?
אני חושבת שבחיים שלי לא בכיתי כל כך הרבה כמו שבכיתי בשבועיים האחרונים.
אדם שולח הודעה, אני לא טורחת לקרוא אותה.
אני רוצה לשקוע בייסורים שלי.
חבורה של בני נוער שתויים חולפת על פניי.
אחת הנערות עוצרת מולי ומביטה בי בעיניים גדולות.
"או מיי גאד!" קוראת נלהבת.
"זאת אלה." אומרת אופק.
"מי?" שואל בחור אחד בעל עור כהה.אולי תימני.
"היוש." אני אומרת בשקת, מנסה שקולי לא ירעד מבכי.
"קרה משהו?" שואלת אופק בדאגה.
"יום ארוך."
הם מציעים לי להצטרף אליהם, אני יושבת לסרב אבל בסוף הולכת איתם.