שנה אחת פרק שביעי

אופק מכירה לי את חבריה.
ישנו הבחור כהה העור ששמו לירן, יש גם בחור עם עיניים ירוקות גדולות שאת שמו אני לא מצליחה לזכור.
אנחנו יושבים בגן.
השעה עכשיו היא שעת ליחה מאוחרת וירח מלא תלוי לו במרכז השמיים האפלים.
אדם מתקשר.שוב.
אני אומרת לו שאני עם חברים, הוא לא חופר לי יותר מידיי.
"סיגריה?" שואל אותי הבחור עם העיניים הירוקות.
"לא, תודה" אני עונה בשקט.
"את לא צריכה להיות כזאת מנומסת." אומרת בקול צפצפני אופק.
אנחנו יושבים ככה עוד כמה שעות ולבסוך אחד הידידים של אופק נותן לי טרמפ עד הבית.
"תודה." אני אומרת וסוגרת אחריי את דלת הרכב.
הוא פותח את החלון וממש צועק לעברי.
"דברי איתי בשישי בערב."
אני נכנסת לבית ולא מאמינה למה שרואות עיניי.
אדם ומלי יושבים בסלון בזרועות שלובות ובפנים עצבניות.
"איפה היית עד שעה כזאת?" שואל אדם.
"עם חברים." אני משקרת, אני לא באמת מכירה את הבחורים האלו.
"התקשרנו לליאל היא אמרה שלא ראתה אותך היום בכלל." אומרת מלי.
"וגם עם הראל לא נפגשת."
"יש לי עוד חברים חוץ מהשניים האלו." קולי מתגבר.
"עישנת?" שואל אדם.
"כן!" אני משקרת שוב. בחיים לא נגעתי בזבל הזה.
אני נכנסת לחדרי ותורקת את הדלת בחוזקה, ים מתעוררת.
לא זכרתי שהיא גם כאן.
אני נשכבת ב"מיטה" שלי, הספה הישנה שעליה אני מעבירה את לילותיי האחרונים.
אני מכסה את ראשי בשמיכה ומחכה לדמעות, אך הן לא מגיעות.
זה הלילה הראשון שאני לא בוכה.

בבוקר מעירה אותי ים.
"אלה." היא לוחשת ומלטפת את ראשי.
היא לא כועסת בגלל אתמול.
"אלה את תהיי בסדר." היא אומרת.אני כל כך רוצה לצאת עכשיו מבין השמיכות ולחבק אותה חזק חזק.אבל אני לא עושה זאת.משהו עוצר בעדי.
"אתמול לא בכית." היא אומרת בקול של ילדה מלאת תקווה וחיים.
עכשיו הדמעות פורצות ממני ואני מחניקה יבבה.לא מוכנה לבכות בפני הילדה הזאת יותר.
כשהיא יוצאת אני קמה מהספה ברגליים כבדות.
מנסה לחשוב מחשבות חיוביות.
היום יהיה טוב.
אני לובשת טייץ שחור וגופייה ירוקה וקולעת את שיערי בצמה בשוטה.
אני יוצאת מהחדר לבית ריק.
מכתב מונח על שולחן האוכל.

'בוקר טוב אלה,
אנחנו לא כועסים, רק מקווים שאת בוחרת את החברים שלך כמו שצריך.
את לא חייבת ללכת היום לבית הספר.
עדיף שתנוחי קצת.
אולי זה מוקדם בשבילך לנסות לחזור לשגרה.
אוהבים,
אדם ומלי.
נ.ב. ים אומרת שגם היא אוהבת אותך וגם שקד.'

אני קורעת את המכתב להמון קרעים קטנים.
ואז אני עוצרת, שומאת לעצמי את הנ.ב.
הטלפון הביתי מצלצל ואני מתעלמת.
אני קופצת על ההזדמנות ומחליטה להשאר היום בבית.
הטלפון שוב צלצל.
זה לא מפריע לי.

הראל מתקשר.
אני עונה, בלי שום היסוס.
"היי." אני אומרת בקול שקט.רגוע.
"מ'מצב?" הוא שואל בקול דואג.
"הכל טוב." אני עונה לו וליבי פועם מהתרגשות, אני באמת מתאהבת?
"ליאל אמרה שלא הגעת לבית הספר."
"כן, רבתי עם אדם ומלי. הם חושבים שאני צריכה לנוח בבית.
שאני עוד לא מוכנה לחזור לשגרה." אני אומרת ומגלגלת עיניים.
"ומה את חושבת?" הוא שואל בנימה של פסיכולוג.
"אני חושבת שאני רוצה לעשות משהו מעניין היום." אני מצחקקת.
"אולי ניסע לכנרת?" הוא שואל.
"יאללה." אני עפה על העצאה שלו ומצחקקת שוב.
"ברצינות אבל." הוא מפקפק בי.
"סבבה."

אני מכינה תיק קטן, בגד ים, שמן שיזוף, מגבת, קצת אוכל וכמה ספרים שמצאתי בחדר של מלי.
אחרי שעה הוא כבר בא להסוף אותי ואנחנו בדרכנו לכנרת.
הוא לובש מכנסי ג'ינס קצרים ומשקפי שמש. הוא נראה מדהים עם השיער המתולתל הזה שלו והעיניים החומות ומלאות החיים האלו.
אחרי שעה וחצי בערך אנחנו מגיעים לחוף נסתר ומבודד.
הראל אומר שקשה למצוא חופים כאלו בכנרת.
אני שמחה שאין כאן איש מלבדינו.
הכל כל כך יפה כאן.
המים התכולים והשמיים האינסופיים האלו, הכל מרגיש נכון וטוב כל כך.
"בואי לכאן." הוא אומר ושולף גיטרה.
"בואי ננגן ביחד" אנחנו שרים ומנגנים במשל שעות ולבסוף גם נכנסים למים.
אני מרגישה כמו בחלום.
"כיף לי." אני אומרת לו בחיוך קל.
"כיף לי שכיף לך." הוא מחזיר לי חיוך מלוכסן שובבי כזה.
אני משפריצה עליו מים והוא מחזיר לי.
"את פשוט ילדה קטנה." הוא מקניט אותי.
"אני יודעת."
כיורד הערב והשמש כמעט כבר שוקעת אנחנו מדליקים מדורה.
הראל מציעה לשחק משחק של אלות.
כל אחד שואל שאלה בתורן ושינונו חייבים לענות עליה. אסור לשקר.
"תתחיל אתה." אני אומרת ולוגמת מהוויסקי שמונח ביננו.
"מה תוכנית הטלוויזיה את הכי אוהבת?" הוא שואל. לא קשה לענות על זה.
"זאב צעיר." אני עונה בלי לחשוב פעמיים.
"ושלך?" הוא חייב לענות על השאלות שלו.
"ארתור." הוא אומר ולוגם גם כאן מהוויסקי.
"ארתור?" אני צוחקת ולוגמת שוב.
"אל תשאלי אותי למה. אבל כשהייתי ילד הייתי מאוהב בפרנסין." הוא שוב לוגם ופורץ בצחוק.
"מה החטיף המועדף עליך?" אני שואלת.
"מרשמלו עם נוטלה." הוא בנאדם מאוד מיוחד.
"זה בטח מתוק מאוד." אני אומרת.
"אין לך מושג." הוא אומר ומוציא מהציידנית שלו חבילת מרשמלו ושיפודים, בלי נוטלה.
"אני מעדיפה מלוח. אני מכורה לפופקורן עם חמאה."
"חורף או קיץ?" הוא שואל.
"קיץ." אני עונה בלי היסוס.
"חורף" הוא אומר וצולה את המרשמלו שלו.
אני מעדיפה את הוויסקי.
"שתית מספיק." הוא אומר ולוקח מידי את הבקבוק.
"וויסקי או מרשמלו?" אני שואלת בחיוך שובב.
"מרשמלו." הוא עונה ודוחף לפי מרשמלו צלוי.
"וויסקי." אני אומרת ומנסה לחטוך מידו את הבקבוק את לא מצליחה.
הוא שותה את כל מה שנשאר בבקבוק ומעוות את פניו.
הוא משליך את הבקבוק לארץ ומחבק אותי.
"עכשיו תוכלי מרשמלו." הוא אומר בקול כל כך עמוק שאני כמעט טובעת. אני עושה כמצוותו.
אדם שלוח לי הודעה.והורס את כל הכיך של היום הזה.
"איפה את???" הוא כותב.עם שלוש סימני שאלה.לא אחד.
"עם הבן של החברים שלך.הראל.אח של ליאל." אני כותבת.
מקווה שלא יחפור לי.
"בואי הביתה, כבר מאוחר." הוא כותב.
"לא יכולה" אני עונה.
"עם מי את מתכתבת שם?" שואל הראל.
"אדם.הוא דואג." אני עונה.
"יש לך שעה." הוא כותב.
"בוא." אני אומרת להראל וקמה.
"לאן?" הוא שואל.
"חוזרים."
"ומי הנהג?" הוא שואל ומשהו בו נירא לי שונה, משהו בעיניו אפל קצת. או אולי כועס.
"אתה!" אני אומרת בעצבים.
"הרגע שתיתי יותר מחצי בקבוק וויסקי, אין מצב שאני עולה ככה על הכביש." הוא כועס עכשיו.
"אבל אמי חייבת לחזור לבית." אני כמעט נשברת.
"ממתי חשוב לך לעשות מה שאדם אומר?" הוא שואל. ואני מבינה שאני עושה את זה בשביל הבנות, ים ושקד.
אני לא רוצה שהן יראו אותי כועסת או עצבנית או סתם שבורה.
"אנחנו חייבים לחזור." אני לא מוכנה לוותר.אני יודעת שזה לא בסדר שהוא ינהג ככה אבל ניראה שההיגיון עזב אותי.
"אין מצב." הוא כמעט צועק עכשיו.
"אני לא הולך לקבל שלילה או יותר גרועה מזה לעשות תאונה עכשיו, זה מובן?"
"מובן." אני אוצרת ודימעה סוררת אחת בורחת לי והוא מנגב אותה מעיניי.
"סליחה." הוא לוחש מבטו שוב מאפיל.

אנחנו יושבים זה מול זה ושותקים, הוא דיבר עם אדם, אמר לו שאני בסדר ושהוא דואג לי.
אבל האמת שאני לא בסדר.אני הגבתי בילדותיות ובחוסר היגיון.יכולתי להרוג אותנו.ואולי זה מה שרציתי.
יכול להיות שקיוותי שאם הוא ינהג שיכור ויעשה תאונה אני לא אהיה כאן יותר.
הדמעות שוב זולגות.הוא מביט בי במבט חסר כל רגש אן הבעה.החום והחיים נעלמו ממנו.
הוא שקועה במין כישוף אפל שאני לא מבינה.
אני לא חושבת שזאת ההשפעה של האלכוהל.אני חושבת שזאת ההשפעה שלי.
אני משתנקת והדמעות זולגות, זה לא יכול להמשך ככה.
אני מורידה את השימלה שאני לובשת ומכמסת למים הקרירים.
מקווה שחבוא דג גדול ויטרוך אותי.
אני מכניסה את ראשי למים ומרטיבה את שיערי, כשאמי מוציאה את ראשי מהמים אמי רואה אותו מולי, שיערו רטוב וגופו נוטף מים.
מבטו האפל מתרכך ומשהו עצוב ניבט מעיניו השמחות תמיד.
אני מנשקת אותו, שפתי מרפרפות בעדינות על שפתיו, זרועותיו החסונות מתרוממות ומצמידות אותי אליו.
שפתיו מחזירות לי נשיקה, פותחות את שפתיי ומפרידות ביניין.לשונו חודרת אל תוך פי.
אני כורכת את ידיי סביב ראשו.אנחנו מתנשקים.