שנה אחת פרק רביעי

חברים של מלי מהעבודה וכמה מילדיהם באו לארוחת ערב, אני נשארתי בחדרי.לא מוכנה עדיין למפגשים חברתיים.
אני שומעת אותם מפטפטים וצוחקים.
אדם שולח אליי את בנם של החברים.
"אולי לך היא תקשיב" הוא אומר.
"אולי" אומר הבן.הם פשוט לא מוותרים, לא יודעים מה זה לא.
תמיד היית ילדה מתבודדת כזאת ולא מסוג הילדים המוזרים שמתבודדים אלו שאין להם חברים.לי היו מלא חברים אבל בכל זאת אהבתי את הלבד.
דפיקות בדלת, אני לא פותחת.
"אני יודע שאת שם." אומר הבחור מאחורי הדלת ומשהו בקולו נשמע מוכר.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת, חסרת סבלנות ורוצה רק שילך משם כבר.
"אני מזהה את הקול הזה." הוא אומר בקול מנצח "את הבחורה מבית הקפה, זאת שישבה לבד." ידעתי שזה הוא.
"רק שתדע שהרבה בנות הולכות לבד לבתי קפה." הוא צוחק.הצחוק הזה, כל כך מתוק ואמיתי ובא ישר מהלב.אני רוצה לפתוח לא את הדלת אני קמה מהספה שלי ונגשת לדלת, מניחה את כף ידי על הידית אך לא פותחת, משהו אומר לי שאני צריכה לשחק עכשיו.
"את פותחת?" הוא שואל בקול מלא ציפיה.
"לא." אני אומרתי ובקולי משהו שובב.
"למה?" הוא שואל.
"ניראה לי שהרבה יותר מעניין לדבר ככה, כשהדלת מפרידה." אני אומר והוא שוב צוחק.
"סבבה." הוא אומר.
"סבבה." אני אומרת.
"אז, מה את מספרת?" הוא שואל ואני שומעת אותו זז, אולי נשען על הדלת, אולי יושב על הריצפה.
"אתה יודע, הכל כרגיל.אמא שלי מתה ואני גרה עם אנשים זרים שחושבים שהם יודעים מה טוב בישבלי, החיים דבש."
אני לא חושבת שהוא היה מוכן לתשובה כזו.אבל מה איכפת לי.
"ומה אתה מספר?" אני שואלת.
"האמת שאני עדיין מחפש את עצמי, סיימתי צבא לפני שבוע, מתכנן לעשות את שביל ישראל ואז לטוס לאפריקה ובינתיים מחליף בחורות כמו גרביים, לא משהו מיוחד."
הוא אומר.
" בן כמה אתה?" אני שואלת.הייתי בטוחה שהוא בן שמונה עשרה.
"כמעט עשרים ושתים, ואת?" הוא שואל.
אני רוצה להגיד שמונה עשרה או עשרים, לא באלי שיחשוב שאני ילדה קטנה אבל בטח אדם ומלי ספרו לו בכל עלי.
"לפני שבוע שבע עשרה." אני אומרת את האמת.
"מזל טוב ילדונת." הוא אומר ומצחקק.
"תודה." אני עונה לו.
אנחנו יושבים כך, כשהדלת חוצצת ביני לבינו ומדברים במשך חצי שעה לפחות עד שאדם בא ואומר לנו לבוא לאכול.אני מחליטה לצאת בסוף.
לא יעזור לי אם אני אהיה ברוגז עם העולם.
המלצר החתיך והשרמנטי מציג את עצמו כהראל ויש לו גם אחות בגילי שמה הוא ליאל היא בסדר, אבל הוא הרבה יותר מבסדר, זה לא שאני מתהאבת בו או משהו כזה, אני לא מהבחורות האלו שמתאהבות בקלות אני מהבנות שנדלקות על בנים.
ברדך כלל אני מדלקת על ערסים, בחורים שגדלו ברחוב, לא על גברים כמוהו, אני לא אוהבת ילדי שמנת כמו הראל, למרות שאני חייבת להודות, יש בו משהו מושך.
אני יושבת בשולחן ליד ליאל ומעמידה פנים שמה שהיא אומרת מעניין אותי, כולם נהנים ואני לא מרגישה בנוח שאני לא.
מלי מגיששה את האוכל לשולחן, יש דגים (איכ), יש שניצל ויש בקר ויש גם אורז וצ'יפס.
אני לוקחת שניצל וקצת סלט, אני ממיינת את הסלט, אני אוכלת רק את המלפפונים.
"האוכל לא טעים לך?" שואל אדם ומבט מאוכזב בפניו, הם באמת משתדלים שהכל ימצא חן בעיניי, אבל זה לא מרגיש אמיתי.
"שלא תוכל, למי איכפת." אומר הבן הבכור של אדם, דניאל, הילד שאמור להיות אחי הקטן ובהחלט לא רוצה אותי כאן.
"אל תהיה רע." אומרת אחותו הקטנה שקד ומחייכת אלי.
"האוכל טעים." אני אומרת ולוקחת ביס מהשניצל.
בסוף הארוחה אני עולה הישר לחדר שלי ושל ים.
הייתה לי שיחה שלו נענתה מאחת החברות שלי בבית. אני חוזרת אליה אבל היא לא עונה, איזה כיך שעש כאלו חברים טובים שתמיד שם בשבילך.
אני מדליקה מוזיקה על פול ווליום.
אני שומעת שיר של אמיר דדון "שומדבר" שמו, ברגעים כמן עכשין אני מרגישה שהשיר נכתב עליי. אמיר צועק את מילות השיר ולא איכפת לי שזה מפריע למסיבה הקטנה שלהם בסלון, כי להם הכל בא טוב ורק לי לא, הם בסדר, עדיין שפויים אבל מה איתי? מי יציל אותי מהעולם המשוגע הזה.
השירים מתחלפים, אני שןמעת עכשיו שיר של דה פריי והדמעות פשוט זולגות מעיניי וככה אני נרדמת על הספה שלי עם מוזיקה מחרישת אוזנים והרגשת בדידות חונקת.
אולי מחר יהיה טוב יותר.

אני מתעוררת בעשר בבוקר, הבית ריק מאדם, אני מתקלחת ומצחצחת שיניים.
מנסה להתקשר לחברות הישנות שלי אך אין לא עונות.
אז אני רואה כמה סרטים במחשב הנייד שלי וחוזרת לישון, ככה אני מבלה את שלושת הימים הבאים.קמה בעשר, מתקלחת, אוכלת, רואה סרט וחוזרת לישון.
מנסה כמה שפחות לדבר עם הילדים כי תמיד זה ניגמר בבכי וברובו שלי.
"זה לא יכול להמשך ככה." אומרת מלי אחרי כמה ימים של חוסר דיבור בינינו.
"למה לא?"אני שואלת בחוסר עיניין.
"את צריכה לדבר איתנו, את גרה בביתנו עכשיו. את תחת אחריותי ואני רוצה לדעת מה עובר עלייך, אז בבקשה דברי איתי אלה." היא אומרת ועינינ החומות מנצנצות מדמעות, עדיין אני לא קונה את זה.
"אמא שלי מתה, זה מה שעובר עליי." אני אומרת בכעס ומכבה את הטלוויזיה.
"ואני לא רוצה לדבר על זה, אוקיי?" אני ממשיכה לתקוף "אז תעזבי אותי, תני לי זמן ליקל את כל מה שעברתי.סבבה?" אני מתחילה לרעוד והדמעות חונקות את גרוני.אני מרגישה צער שלא הרגשתי כמותו כל חיי. היא מחבקת אותי אבל אני הודפת אותה.
"היי, היי. זה בסדר." היא מנגבת את הדמעות מפניי ואני מרחיקה אותה מעליי. לא מוכנה לקבל את המגעה האמהי שלה, אני מרגישה שאם אסכים לחבוק החם שלה זאת תהיי בגידה באמי.

כשים חוזרת מבית הספר, היא רואה אותי בוכה, זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותי ככה. היא קופצת עליי וכורכת את זרועותיה הקטנות סביב כתפיי, אני רוצה להרחיק אותה אבל משהו עוצר בעדי.
משהו שאמא שלי לימדה אותי, אף פעם לא לזרוק את העצבים והכעס שלי הילדים, הם לא אשמים במה שעובר עליי.
אני מחבקת אותה בחזרה והדמעות פורצות ממני, עיניי שורפות כבר וגרוני כואב.היא לא אומרת מילה, פשוט מחבקת אותי ומלטפת את ראשי. הילדה הזאת היא המלאך שלי.