שנה אחת פרק ראשון

היא הייתה אז צעירה וכך גם הוא. אומרים שהמראה שלו כבש את כולן, היו לו עייני קרח וחיוך מלוכסן מלא שיניים לבנות, עורו היה שחום וגופו שרירי.
היא ידע שהוא ישכיח את צרותיה אך עם זאת יצור צרות חדשות, כאלו שעדיין לא הייתה מוכנה לקרתן.
היא אומרת שלמרות כל מה שקרה היא לא מצטערת על שהכירה אותו, אם תגיד שהיא מצטערת שפגשה אותו באותה המידה תוכל לאמור שהיא מצטערת שילדה אותי כי אחרי הכל הוא אבי.

היא הייתה אז רק בת שבע עשרה והוא גדול ממנה בשלוש שנים, אמה הייתה רוב היום במיטה, חולה, ואביה אלכוהוליסט, כך שהם אף פעם לא שמו לב לאן היא הולכת ועם מי נפגשה.
החודשים הראשונים עם אבי היו טובים באופן מפתיע , הם יצאו לטיולים רומנטיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובלילות מצאו עצמם מחובקים באיזה גן כשהירח הוא היחיד ששומר אליהם.
עד שיום אחד היא התעוררה לבדה וידעה שלא תשוב לראותו, היא חזרה לביתה בוכה, אמה כבר לא הייתה עוד, ואביה, רק בגופו הוא נכח נפשו עזבה לפני שנים.

כל זה קרה שאמי הייתה בת שבע עשרה והיום אני זאת שחוגגת שבע עשר שנות קיום,
אני במגרש החניה של בית הספר מחכה שאמא תבוא לאסוף אותי ונלך ביחד לקניון, להתחיל בחגיגות יום ההולדת,אבל היא לא מגיעה, היא מאחרת בחצי שעה וגם לא עונה בפלאפון.
הפלאפון שלי מצלצל, אני מקווה שזאת היא אבל על הצג מופיע מספר לא מוכר,אני עונה.
"הלו?" אני שואלת בחשש.
"שלום, אני מדברת עם אלה פורמן?" שואלת אישה בעלת קול מרגיע.
"כן, מי זאת?" אני שואלת.
"מדברת חנה מינץ, עובדת סוציאלית של בית החולים 'שלוות החיים'" לבי פועם כמו משוגע.
"קרה משהו?" אני שואלת הדמעות כבר מתחילות לזלוג.
ביום הולדתה השבע עשרה אמי אבדה את ילדותה, ביום הולדתי השבע עשרה איבדתי את אמי.
היא נהרגה בלי כאב, הנהג שנכנס בה היה שיכור, הוא יצא כמעט ללא פגע,היא יצא בשק גופות. לפרמדיק שהיה שם לא היה מה לעשות מלבד לקבוע שעת מוות. היא מתה בשעה 14:35 השעה שבה אני נולדתי שבע עשרה שנה קודם.

אני נכנסת למשרד של חנה העובדת הסוציאלית,עברו כבר שלושה ימים מאז התאונה. היא מסמנת לי לשבת בספה ומצטרפת אלי.
"הצלחנו למצוא את אבא שלך" היא אומרת בחיוך עצוב,חיוך של מישהי שהפכה ממוחית בהודעת בשורות לא נעימות.
"אין לי אבא" אני עונה מבטי ישיר, קולי תקיף.
"אני יודעת שזה קשה לך, אלה, אבל את צריכה להבין שאין לך הרבה ברירות, ניסינו להשיג לך משפחה אומנת אך הדבר לא צלח, האפשרויות הן או אבא שלך או בית יתומים." היא מנסה לאחוז בידי אך איני משתפת פעולה.
"אני יכולה לחיות לבד, יש לי בית ויש לי עבודה. אני יכולה לשרוד מלבד." אני עונה לה ובעיניי כבר עומדות שוב הדמעות.
"אולי" היא אומרת "אבל מבחינה חוקית אינך יכולה,את עדיין קטינה."
"את שומעת, אבא שלך כאן בחוץ,לכי אליו, תני לו הזדמנות לכפר על כל השנים האלו, תני לו שנה אחת ובסופה אם לא תהיי מרוצה תחיי לבד."
"שנה אחת??" אני שואלת "רק עד שאני אהיה בת שמונה עשרה?"
"כן,שנה אחת"