שנה אחת פרק חמישי

יום ראשון ללמודים, אף פעם לא כיף.
ובטח שלא כשזה כבר סוף שנת הלימודים.אני מחליקה את שיערי במחליק, לא תמיד אני עושה את זה. אבל היום אני מרגישה צורך להיוצ מישהי אחרת אז אני גם קצת מתאפרת, עוד משהו שאיני רגילה לו.
אני לובשת את אחד ממכנסי הג'ינס שלי.הג'ינס הזה אומנם ישן ויש לו כתם של דשא מאחור אבל אני מתה עליו.
אני נועלת את ההולסטר החדשות והמזעזעות שלי ולובשת את חולמת בית הספר בצבע הלבן.
אני הוספת את שיערי בקוקו גבוה ויוצאת לדרכי, לתחנת האוטובוס הקרובה.
בתחנה עומדת נערה קטנה בעלת משקפיים גדולים.היא לובשת חולצת בצפר כמו שלי.
"סליחה,את יודעת אולי איזה אוטובוס מגיעה לבית הספר אלונים?".
"קו חמש." היא עונה בקול צפצפני ומדליקה סיגרייה מגולגלת.
"תודה " אני אומרת ומתיישבת בתחנה.

כשאני מגיעה לביצ הספר אני נגשת למזכירה והיא אומרת לי שמהיום אני תלמידת כיתת מב"ר, מסלול בגרות רגיל.מה שאומא שתיהיה לי תעודת בגרות.
בבית הספר הישן שלי לא היה סיכוי שאצא עם בגרות מלאה, זה לא שאני טיפשה אני רק לא אוהבת ללמוד.
המזכירה מסבירה לי איך להגיע לכיתה, היא אומרת שהיעור הראשון מצחיל עוד חמש דקות.אני ממהרת לכיתה.
אני נכנסת לכיתה, היא מלאה בבני נוער שצוחקים ומרכלים,יושבים על שולחנות או סתם עומדים.
"אלה!" קוראת אחת הבנות ומנופפת לי מקצה הכיתה, זאת ליאל, אחות של הראל.
"אנחנו לומדות באותה הכיתה?" אני שואלת, שמחה לראות פנים מוכרות.
"כן,אדם ומלי לא אמרו לך?" היא שואלת.
"לא" אני עונה.
"בגלל זה הם הזמינו אותנו לארוחת ערב.הם רצו שלא תהיה לבד ביום הראשון שלך." היא אומרת וזה מעורר בי כעס.
הם לא סומכים עלי שאני אכיר לבד חברים?
הפעמון מצלצל והמורה נכנסת.
"כולם לשבת." היא פוקדת.
"בואי,שבי לידי." אומרת ליאל ואני הולכת אחריה.
"בוקר טוב לכולם!" אומרת המורה, אישה בשנות החמישים לחייה.
"כמו שבטח שמתם לב, יש תלמידה חדשה בכיתתנו.
אני שרה ואני המורה המחנכת של הכיתה.את מוזמנת להציג את עצמך." היא אומרת בחביבות.
"אלה." אני אומרת.
"לא שומעים!" צועק איזה ערס שיוב שולחן אחד מאחוריי וכולם צוחקים.
"קוראים לי אלה!" אני צועקת בחזרה.שוב כולם צוחקים.
"נירא לי שאני מחבב אותה." אומר הערס בלחש אבל אני מצליחה לשמוע אותו.
הדלת נפתחת ולכיתה נכנסת הנערה מתחנת האוטובוס.
"שוב את מאחרת.מה יהיה הסוף איתך אופק?" שואלת אותה המורה והיא מצידה לא עונה פשוט פסעת למקומה.ליד הערס, למה זה לא מפתיע אותי?
"אלה אני מקווה שתהני איתנו." אומרת המורה "אני באמת שמחה שאת כאן."
"אני לעומתיך לא." אני עונה ומצפה לשמוע גל של צחקוקים אבל זה לא קורה.
"אלה?!" נוזפת בי ליאל.
"גדול" אומר הערס והבחורה מהתחנה, אופק. משתיקה אותו.
המורה ניראת פגוע, לא רציתי לפגוע בה, באמת שלא הבעיה שאני לא טובה עם התחלות חדשות ואני נלחצת כשאני במרכז.
אני תמיד נמנעת להיות מרכז העיניינים וכשקורים דברים כאלו אני לא מצליחה לשלוט על הפה שלי.המורה ממשיכה ללמד כרגיל עד הצילצול.
בהפסקה רוב התלמידים יוצאים.
"את באה לשלום?" שואלת ליאל.
"שלום?"
"שלום,המוכר בקיוסק.את באה?" היא שואלת.האמת שהבטן שלי ממש מקרקרת ואני נזכרת שלא הבאתי אתי משהו לאכול אבל אני מעדיפה להישאר כאן.
"לא, אני לא רעבה." אני משקרת.
"אז נישארנו שנינו." אומר הערס ומניח את ידו על כתפי.כאילו אני בבעלותו.
"עדי" אומרת אופק.
"מה חיים שלי?" הוא שואל.
"לך לקנות לי ולחברה החדשה שלנו משהו לנשנש ובלו מוחיטו." היא מצווה עליו.
"בכיף." הוא אומר.
"אין לך מה לדאוג." אני אומרת.
"לדאוג?" היא שואלת.
"אני לך הולכת לגנוב לך אותו." אני עונה "פעם הוא היה הטעם שלי.היום כבר לא."
"או מיי גאד!" היא צווחת בקול צפצפני, אני מחבבת אותה.
"אני ממש לא בקטע שלו, בכלל אני לא בקטע של חבר קבוע.את יכולה לעשות בו מה שמתחשק לך." היא ממשיכה "אני דווקא חושבת שהוא רוצה אותך."
"אז למה גרמת לו ללכת.על מה רצית לדבר?" אני שואלת, מסוקרנת.
"רק רציתי להגיד לך שאת לא ניראת אחת שתתחבר עם ליאל.היא ילדה יותר מידיי טובה." היא אומרת, מדבריה אני מבינה שהיא חושבת שאני לא ילדה טובה.
"ומה גורם לך לחשוב שאני ילדה רעה?" אני מצפה לתשובה טובה.
"דבר ראשון איך שדברת אל שרה הזקנה ודבר שני, רואים את זה בעיניים שלך." מתי הפכתי לילדה רעה?
"מה רואים?" אני שואלת, משהו בי לא רגועה.
"את יודעת, אין לך את התמימות הזאת שיש לליאל.רואים שאת עברת כמה דברים בחיים." היא עונה ואנו חושבת לעצמי שהיא חכמה יותר ממה שהיא ניראת.
"ככה זה כשאמא שלך מתה ושולחת אותך לחיות עם האיש שלא רוצה בך בתור הבת שלו."
עדי חוזר עם שני בלו מוחיטו, בקבוק קולה וביסלי בצל גדול.
אנחנו אוכלים ומדברים, סתם מקשקשים על שטויות.
ההפסקה מסתיימת וכך גם יום הלימודים.שרה עושה לי שיחת תלמידה חדשה ואני מתנצלת על איך שדברתי אליה.היא אומרת שזה בסדר ואני אומרת שלא.
אני חוזרת לבית ביחד עם ליאל, אח שלה אוסף אותנו.
ליאל ממש חמודה אבל היה לי הרבה יות רכיף עם עדי ואופק.
והרבה הרבה יותר כיף עם הראל.

בערב ליאל מתקשרת אלי, היא אומרת שהיא צריכה ממני עזרה.
"במה?" אני שואלת.
"הראל משגע אותי." היא אומרת.
"תגידי לו שלא יתעסק איתך כי אז יהיה לו עסק איתי." היא מצחקקת.
"אני חושבת שזה בדיוק מה שהוא רוצה." היא אומרת.
אחרי חצי שעה הוא כבר אצלי בבית.אני מכינה פופקורן ואנחנו מחפשים סרט מעניין בטלוויזיה אך הדבר לא מצליח.אין שום דבר ליראות.
"בואי נצא לאיזה בר או משהו." הוא אומר. ממש מתחנן ועיני השקד שלו נוצצות קשה להגיד לו לא אבל זה מה שאני אומרת.
"יש לי מחר בצפר." ובכלל אני קטינה אז גם עם ניצא לאן שהוא לא בטוח שיכניסו אותי.
"נכון, את עדיין ילדונת." הוא אומר בשעשוע.
"אני לא ילדה." אני אומרת.
"את ילדונת, ילדה קטנה וחמודה." הוא אומר ופורע את שיערי כמו קעושים לילדים קטנים.
" אני לא!" אני אומרת בכעס מדומה." אתה ילד קטן." אני אומרת ופורעת לו את השיער בחזרה.
הוא עוטף אותי עם זרועותיו החזקות ולא משחרר אותי.
"שלום." אומר אדם שעומד עכשיו בכניסה לסלון.
הראל מרפה ממני ואדם מתיישב בכורסה.
אני והראל יוצאים מהסלון, מצחקקים.
"שלום ים." אומר הראל כשאנו חולפיםמעל פניה בדרך למטבח.
"רואה הראל, זאת ילדה קטנה."
שנינו פורצים בצחוק גדול.