שנאת האהבה- פרק 3

~נקודת המבט של סאם~
"אנגליה?! פנימייה באנגליה? בטח למה לא? שתשלח את הבת (הנקבה) היחידה שיש לה רחוק כל כך ממנה, הרי היא עושה את זה כל יום אבל במובן הנפשי ועכשיו גם הפיזי" אני אומרת. האיש הצעיר מסתכל עלי, ואומר "אל תהיי כזו דרמתית! אני נסעתי את כל המרחק הזה וזאת לא כזאת בעיה. דרך אגב, אני לא הצגתי את עצמי, אני מתיו" הוא מושיט יד ללחיצה ואני עומדת מולו שלובת ידיים בכעס. הוא מוריד את היד וחליפתו השחורה חושפת על ידו קעקוע נוסף אך הפעם של נחש הנראה כמו צמיד, כיוון שהוא מקועקע דווקא על מפרק ידו.
"בכל מקרה, אנחנו עוברים עכשיו בביתך ולוקחים את הדברים שלך. עוד היום אנחנו על טיסה לאנגליה" הוא מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון הבית שלי. אני פוערת את עיני לרווחה, הוא יודע איפה הבית שלי נמצא!
אני קופצת מעל הגדר, חבריי מחכים לי במגרש אבל לא אכפת לי. אני רצה אחרי מתיו ועוקפת אותו, נעמדת מולו. הוא נעצר ונאנח בקול ומראה לי שהוא מעוצבן עלי, במבטו. "תזוזי מהדרך, ילדה" הוא אומר ומעביר יד בשיערו השטני. אני שמה ידיים על המותניים ומרימה גבה "ילדה? אתה איפה שהוא בסביבות גיל ה-19-20 ואני הילדה פה?" אני שואלת. הוא שם את תיקו הגדול על הרצפה ומתכופף לעברו מבלי להוציא מילה. הוא פותח את התיק ומוציא משם דפים. הוא נותן לי אותם ואני מסתכלת עליהם וקוראת את מה שכתוב למעלה.
'חוזה לצירוף התלמידה החדשה בפנימיית 'נימוס קודם לכל' ' אני מביטה במתיו שפותח את פיו "עכשיו בואי אלייך הביתה, ותפסיקי להראות לי שנימוסים זה לא הכי הקטע שלך" ואנחנו ממשיכים ללכת לכיוון הבית שלי, אני מופתעת ואין לי מושג אם לטובה או לרעה.
מתיו דופק בדלת הבית שלי. אני נעמדת לידו ומגלגלת לעברו עיניים. אני פשוט לוחצת על הידית של הדלת והיא נפתחת. הוא מסתכל עלי במבט רגוע אבל באותו הזמן גם מרוגז. אני מזמינה אותו להיכנס על ידי סימון עם היד לעבר הבית. הוא מגחך ונכנס. הוא בוחן את הבית שלי כמו תחת זכוכית מגדלת. הוא שם לב לאחי השוכב על המיטה, ואני מתקדמת לספה לפניו ומנסה להסתיר אותו.
"מי זה?" שואל מתיו בקול מתעניין. אני מתחילה לגמגם "אממ… זה.. זה אח שלי, ריי. הוא פשוט קצת שתוי.." אני עונה לו, אך ריי קוטע אותי.
"אני לא שתוי, אני מסומם יש הבדל!" אומר לי ריי, מנסה לקום מספה, אך אני עודפת אותו בחזרה. אני מחייכת לעברו של מתיו בחשש.
הוא מגלגל לעברי עיניים. את העיניים שאני יכולה לבהות בהן כל היום. הוא שם לב לאימי אשר עומדת בפתח המטבח הקטן שלנו וניגש אליה. הוא הראה לה את הטפסים שהראה לי, לצירופי לפנימיה.

—–בינתיים באנגליה—–
אדם יושב על הכיסא בפנימייה, ותוהה מה היה קורה אם… כמו בכל יום רגיל אחרי הלימודים בפנימייה. הוא נמצא כרגע בחדרו, בוהה בתמונה הנמצאת על השולחן, מולו. הוא מסתכל על פניה של אימו ונוגע בהן. פניו של אביו מחייכות לעבר המצלמה בנחת כשמה שקורה שם באמת,במוחו, זה ללכת כבר לצבא.
אדם זוכר איך הוא ראה את פניהם של שני הוריו, בלי רוח חיים, בלי כלום, שוכבים מולו. הוא זוכר איך פניו של אביו היו רגוזות,על כלום.
דפיקה. עוד דפיקה. שלושה דפיקות.
אדם קם מהר לעבר הדלת, פותח אותה כשהתמונה של הוריו מונחת בתוך קופסאת תכשיטים ישנה של אימו. הוא תמיד היה זריז.
המנהלת עומדת בפתח חדרו וחדרו של השותף שלו- גארי. היא מסתכלת עליו במבט כעוס, הוא מעביר יד מהר בשערו ומסמן למנהלת להכנס. היא נכנסת, ומתיישבת על מיטתו הבנויה מעץ, ומסתכלת עליו באותו מבט כעוס.
אדם מתיישב על הכיסא שלו וגלגליו מתקדמים בזהירות אל עבר המיטה שלו, המנהלת שוברת את השתיקה הרועמת "מייגן התלוננה על כך שהיית בחדר שלה אתמול, זה נכון? חדרת למגורי הבנות אתמול בלילה?" היא מסתכלת עליו במבט שואל, ועיניו נודדות לרצפה. אין לו תשובה. הוא לא מלשן.
הוא לא יספר על מה שהחבורת "מקובלים" האלו עשתה. הוא יודע שאם כמה שהם מטומטמים הם סתם מקנאים. הם מקנאים בגלל הציונים שלו, לכן כל בוקר הם לוקחים ממנו את שיעורי הבית. הוא לא יכול לספר עליהם.
"אתה מסתיר משהו, לא משהו בהכרח רע שאתה עשית אלא משהו רע שמישהו עשה לך…" המנהלת אומרת, מנסה לתפוס את מבטו של אדם, הוא מביט לעברה ואומר "הכול בסדר באמת. אני סתם עייף מכל היום הזה, וכן אני הייתי אתמול בלילה אצל מייג-" קול קוטע את דבריו של אדם.
"לא הוא לא. אני הייתי ער בלילה שעבר, ותנחשי מי לא היה ער? אדמ'קה שלנו" מתערב גארי בדבריו, ונותן כאפה קטנה בראש של אדם כשהוא נכנס. אדם מסתכל עליו במבט שאומר 'היא יוצאת,אתה מת' אבל גארי רק מרים את כתפיו ונשכב על המיטה שלו הצמודה לשלי.
הוא מסתכל על השיחה מהצד בעיניו הכחולות והזוהרות, נוגע בתלתליו הקצרים והצבועים בכחול-ירוק, הנופלים על פניו. "זה נכון? מה שגארי אומר זה נכון? אם כך למה אתה מגן עליה?" שואלת המנהלת בחשש, אדם מסתכל על גארי ומניד את ראשו בזהירות.
"המנהלת זה באמת לא עניין כזה חשוב… תשאלי את הבן שלך אפילו אם זה כזה חשוב.." אדם אומר ומזיז טיפונת אחורה את כיסאו בעל הגלגלים.
המנהלת מביטה בגארי ושואלת "גארי, מה אתה אומר זה חשוב? או שלא כדאי להתעסק בזה?" אדם מביט בגארי, משולב ידיים ובעיניים רושפות.
גארי מחייך לעברו ומביט חזרה באימו "הכול בסדר אמא,באמת. זה לא כזה חשוב. חוץ מזה את עכשיו נכנסת למגורי הבנים!" הוא צוחק, היא מביטה בו במבט כועס-צוחק, קמה ממיטתו של אדם, נושקת לראשו של גארי ויוצאת מהחדר בהליכה מהירה!"
"אוי וואי, למה אני קיבלתי אמא שהיא מנהלת של פנימייה?!" גארי שואל בקול אומלל אך מאושר. אדם צוחק למשמע קולו ונאנח "פיו, זה היה קרוב…"

—–במטוס~הטיסה לאנגליה—–
אני יושבת ליד מתיו במטוס. אני לא מאמינה שהוא שיכנע אותי לבוא לפה! אני לא מאמינה שנכנעתי ללא להשיב מלחמה.
מתיו נאנח כשעיני הכחולות שבו ובחנו את פניו בכעס. "תפסיקי לבהות בי, אני מנסה להירדם!" הוא אומר בצחוק ואני מגלגלת עיניים בחיוך לעבר החלון.
אני מרגישה יד נוגעת בלחי שלי. אני מסתובבת במהירות ומורידה את ידו של מתיו ממני. "לא אמרת שאתה מנסה להירדם?" אני שואלת בתמיהה. הוא מחייך לעברי ועיניו הירוקות והכהות נפתחות לאט לאט.
"כן טעיתי, יותר נוח לי להירדם כשאת בוהה בי, אז אם לא אכפת לך…" הוא אומר ועוצם את עיניו בחזרה. הוא מסתכל עלי בחזרה לאחר שנייה ואומר "תעשי את זה כמו שעשית קודם, ברגש כז-" הוא לא מספיק לגמור ואני נכנסת בדבריו, מתאפקת לא להעיף לו אגרוף "עם רגש אתה רוצה?! אז לך ל… אתה יודע לאן!" אני מתרגזת ומתנשפת.
הוא צוחק, צחוק ממיס, ומסתכל עלי "את חמודה כשאת מתרגזת…" הוא אומר ומרים קווצת שיער שנפלה על פני ומשליך אותה לאחור, לשיערי.
אני מסמיקה, לא יודעת איך להגיב. הוא בוחן אותי מקרוב ואני מתרחקת אחורה, מנסה להוריד את היד שלו הנצמדה ללחי שלי לאחר שהרימה את קווצת השיער שלי.
"את מסמיקה? אל תסמיקי בגללי! אני מנסה כמה שיותר לא לגרום לבנות להתאהב בי" הוא צוחק ומזיז את ידו, לבד מפני. אותה היד עליה היה מצוייר הנחש הנראה כמו צמיד.
אני מגלגלת את עיני, בוחנת את הנחש ומזיזה את ראשי בחזרה לחלון ואומרת מבלי להסתובב, מביטה בעננים, אוזניי נאטמות בגלל לחץ האוויר, בולעת רוק "אדיוט"
אני מרגישה את החיוך על פניו.