#שנאהבה_פרק 7.

"תעופו-החוצה-!" הצרחה של המורה גרמה לכל הכיתה להיבהל.
"אני שונאת אותך , זאת הפעם השלישית השבוע שמוציאים אותי בגללך!" צעקתי על אוסטין אחריי שיצאנו מהכיתה.
"זאת את שמתעצבנת מכל שטות" הוא אמר לי באדישות והתחיל ללכת.
"אני? אתה זה שדרך עליי פאקינג כל השיעור" אמרתי והלכתי אחריו בכעס.
"אוי נו באמת" הוא מלמל.
"אני שונאת אותך!!" אמרתי כשסוף סוף הגעתי אליו.
"כבר אמרת את זה ילדונת" הוא אמר ברוגע.
נשמתי נשימה עמוקה. תרגעי ריי, את לא רוצה לשבת בכלא על רצח של אידיוט.
אוסטין צחק, "את ניראת מצחיק כשאת מנסה להירגע ילדונת".
במחשבה שנייה….
הרגלית הקטנה שעשיתי לאוסטין גרמה לגוף הענק שלו לצנוח על הרצפה.
בויייייה.
"באמת?" שאלתי את אוסטין צוחקת.
"לעזאזל איתך ילדונת" אוסטין אמר כשהוא מנסה להיעמד.
"מה יש לך?" גיחכתי כשהוא לא הצליח לקום.
"שום דבר" הוא אמר וניסה להיעמד שוב.
"אוסטין אתה צוחק עליי נכון" ניסיתי לצחוק.
"ריי תעופי מפה" הוא אמר לי בכעס. שיט.
"נוו אוסטין תהיה רציני.." הרצנתי.
הוא סוף סוף הצליח להיעמד והתחיל ללכת כמה שיותר מהר, צולע.
"אוסטין את צולע" אמרתי ספק שאלתי ורצתי אחריו.
"הוו מה את אומרת, אני נשבע לך שאם זה ישפיע על הפוטבול שלי את כלכך מתה" הוא איים.
"טוב לאן אתה הולך עכשיו?" שאלתי.
"הביתה" הוא סינן.
"מה??" צעקתי.
"אולי תפסיקי לצעוק?"
"אתה לא הולך הביתה, אתה בא איתי לאחות" אמרתי ומשכתי אותו אחריי.
"לאט ילדונת.." הוא נאנח בכאב.

"הוא נפל" אמרתי לאחות ששאלה איך זה קרה.
"שקרנית את הפלת אותי" אמר אוסטין ישר.
"אתה פשוט לא מסתכל לאן שאתה הולך" אמרתי לו ומה שיכל להתפתח לעוד וויכוח נעצר על ידי קלייר.
קלייר היא האחות של בית הספר, היא צעירה ויפיפייה. הרבה מאוד פעמים הבנים משחקים את עצמם או אפילו פוצעים את עצמם בכוונה כדי להגיע אליה.
"אוקיי, בוא נבדוק אותך אוסטין, תשכב כאן" היא סימנה לו נשכב על המיטה עליה ישב עד עכשיו.
אוסטין נשכב וקלייר הסתכלה עליי.
"את יכולה לצאת עכשיו ריילי, תודה שהבאת אותו" היא אמרה לי במתיקות אך ראיתי בעיניים שלה שהיא מתה שאני אעוף לה מהמרפאה.
התקדמתי לעבר הדלת אבל אוסטין עצר אותי מללכת כשהתחיל לדבר.
"הוו לא, שתשאר, אני רוצה שהיא תראה למה היא גרמה" הוא אמר.
"לך תזדיין אוסטין" פלטתי אבל נכנסתי בכל זאת.
"אוקיי.. שתישאר.." סיננה קלייר. ברור שלא אכפת לה שאוסטין תלמיד ושהיא מבוגרת ממנו לפחות בחמש שנים. איכס.
התיישבתי על הכיסא שהיה במרפאה כשקלייר בדקה את אוסטין שמידי פעם השמיע כמה אנחות כאב. אני לא אשקר ואגיד שהאשמה קצת אכלה אותי.
למרות שהעובדה שזה אוסטין עודדה אותי..שיחנק.
"טוב" קלייר אמרה ורשמה לעצמה כמה דברים.
אוסטין התרומם וחזר לישיבה על המיטה. הוא לא הפסיק להסתכל על המבט הלחוץ שנעצתי בקלייר שהייתה עסוקה בכמה דברים וזה אפילו שעשע אותו.
"יש לך שבר" קלייר אמרה והמבט המבוהל שלי גרם לאוסטין להתפקע מצחוק.
"מה מצחיק אותך אידיוט, שברת את הרגל" קמתי מהכיסא בכעס.
"או טעות, את שברת לי את הרגל" הוא אמר משועשע.
"אני נותנת לך הפנייה לצילום בבית חולים שיאשרו את הדברים שלי לפני ששמים לך גבס, את חייב ללכת עכשיו אוסטין!" היא אמרה והדגישה את המשפט האחרון.
"הוא ילך" אמרתי ישר.
אוי אלוהים, לא רציתי שהוא ישבור את הרגל. למה לא יכולתי פשוט לבעוט לו בביצים?
"כן, ריילי תיקח אותי" אוסטין אישר את דבריי כשהוא מרוצה מעצמו. מטומטם.
כשהוא בא לקום אני וקלייר רצנו ישר לעזור לו.
"אני גם יכולה לקחת אותך, יש לי רכב" היא הציעה כשעזרנו לו לרדת.
"זה בסדר, אני אקח אותו" התערבתי.
"ילדונת מתעקשת" אוסטין אמר לה בהתנצלות ופרע את שיערי.
אני מתחילה להתחרט.