#שנאהבה_פרק 5.

"יפהה" אוסטין אמר בחיוך כשהצלחתי לפתור את התרגיל המחורבן בגאומטריה.
"תמיד ידעתי שאני מורה טוב" הוא התגאה בעצמו.
"הוו אל תתנשא, זה כי הייתה לך תלמידה מוכשרת" הצבעתי על עצמי בגאווה.
הוא בא לענות לי אבל צלצול הפלאפון שלו קטע אותו. הוא הטה את גופו אחורנית כדי להגיע לשידה שהייתה מאחורי המיטה עליה ישב ושרירי גופו בלטו מבעד לחולצה שלבש.
ניסיתי לא להסתכל (רק זה מה שחסר לי.. שאוסטין יחשוב שאני חושקת בגוף הסקסי שלו..)
"הלו" הוא ענה.
"אני עסוק" הוא ענה בעצבנות שוב.
ניסיתי להתעלם ולא להיות יותר מידי חטטנית ועברתי לתרגיל הבא.
"מייגן מה את רוצה?" הוא נאנח.
מייגן?
מייגן היא.. טוב איך להגיד את זה…
מייגן מורדוב, תלמידת כיתה י"ב. גדולה ממני ומאוסטין בשנה. אבל לא נראה שהפרש הגילאים בניהם כלכך מפריע לה כי היא לא-מפסיקה לחזר אחריי אוסטין [כמו כולן בעצם..].
מייגן היא מהממת, היא מדגמנת בחמישה רשתות אופנה גדולות ברחבי נויורק ואפילו שיחקה באחת הסדרות הכי נחשבות בקיץ האחרון.
מייגן היא אחת הבנות הכי נערצות בתיכון מה שהופך אותה ואת אוסטין למושלמים ביחד (שניהם מציקים, שניהם מעצבנים,שניהם עפים על עצמם,שניהם שונאים אותי…) זוג משמיים!
"ביי מייגן" אוסטין ניתק למייגן בפרצוף.
"איפה היינו?" פנה אליי כאילו לא קרה כלום.
"אממ.." התעוררתי מהחלום "גאומטריה?"

רעש ההמון צרם לי באוזניים. כבר הזכרתי כמה אני שונאת פוטבול?!
תחבתי את האוזניות הלבנות עם המוזיקה בפול ווליום לתוך אוזניי אבל הרעש הרם שהיה מהיציע גבר על המוזיקה.
אני לא מסוגלת יותרר!!
"סטפ אני לא יכולה אני יוצאת" צעקתי לסטפני שהפנתה אליי את מבטה במהירות מהמגרש שעליו הסתכלה.
"השתגעת? עדיין אפילו לא התחיל המשחק." היא צעקה אליי וחזרה להביט במגרש.
נאנחתי והיא שוב הסתכלה עליי, מבטה התרככה והיא נגעה בכתפי.
"תחכי קצת שהמשחק לפחות יגיע לחצי ואז תברחי לפני שאחד המורים יראו.." היא חייכה אלי.
הנהנתי והבטתי במשחק. בפעם הראשונה בחיי.
קול צופר צורם נשמע.
"מספיק סטפ. אני הולכת." קבעתי וקמתי , יצאתי מהשורה מלאת התלמידים הרועשים ועליתי בחזרה אל מחוץ למגרש. נכנסתי לבית הספר והתקדמתי במסדרונות הריקים.
"ריי?" שמעתי את הקול שלו וישר הסתובבתי.
כלכך לא חיכיתי לרגע הזה..
זיהיתי את הדמות שלו בקצה במסדרון. העמידה המרושלת והגוף הרזה והנמוך.
"מה אתה רוצה?" אמרתי לכריס בקור.
"רק..רק לדבר.." הוא אמר והתקרב אליי במהירות. לא זזתי למרות שממש רציתי ללכת ולהשאיר אותו שם לבד.
"לא מדברת עם בוגדים מצטערת" אמרתי ובאתי להסתובב.
"רגע ריי.." הוא תפס בידי.
"אל תיגע בי" התפרצתי עליו והדמעות התחילו לצאת מבלי שבכלל דמיינתי שיצאו. מי חשב שאני אבכה בגלל האידיוט הזה..
הרצתי את השיחה הזאת אולי עשרות פעמים בראש מאז שנפרדנו. אף אחת מהן לא נראתה ככה
רציתי להוכיח לו שאני חזקה ושאני מסוגלת להתמודד גם בלעדיו, מה שלא ממש הלך לי…
"ריי" הוא מלמל וקירב אותי אל חקו, מחבק אותי כמו פעם.
עצמתי את עיני אבל התמונה הראשונה שעלתה בעיני הייתה התמונה שלו ושל דריה מתנשקים.
התנתקתי ממנו בחדות.
"שלא תעיז" אמרתי באזהרה והתרחקתי ממנו כשהדמעות עדיין נקוות בעיני.
"ריי אני מצטער, אני כלכך מצטער" הוא אמר.
"אני שונאת אותך כריס. תבין את זה. אני שונאת אותך ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר בחיים!" אמרתי בקושי, לאט, מדגישה כל הברה כדי שהוא יבין שאני באמת לא רוצה לשמוע ממנו יותר.
"ריי אני מתחנן"
"ריילי בשבילך." אמרתי בקור.
"ריילי.."
"תתרחק"
הוא התקרב..
"היא אמרה לך להתרחק" נשמע קול מאחוריי כריס.
הרמנו את ראשנו באחת וכריס הסתובב לאוסטין שעמד בקצה המסדרון… איפה שכריס עמד לפני כמה רגעים..
כובע הקפוצ'ון היה על ראשו וידיו נחו בכיסיו.
"אוסטין מה אתה עושה פה. אתה לא אמור להיות במשחק?" שאלתי אותו אבל הוא התעלם ממני ופנה לכריס.
"מה כריס, אני צריך שוב להרביץ לך?" הוא שאל כשהתקרב אלינו.
כריס הסתכל עליי, ואז החזיר את מבטו לאוסטין שכבר היה ממש קרוב אליו.
"אני.. הולך.." הוא אמר והלך משם [או יותר נכון ברח..].
"ילדונת.." אוסטין התקרב אליי.
הרמתי את ראשי ומשכתי באפי, הדמעות עדיין בעיני.
"אני.. צריכה ללכת.." מלמלתי והלכתי משם.