שמיי הסתיו -הקדמה – (לא סגורה על השם )

אני יודעת אני יודעת סורי על אפקט התאומים הקטע הוא שיש לי איזה רעיון קטן אבל אני לא יודעת לנסח אותו . אה מהמה , אני לתומי שומעת במקרה שיר מושלם ופופפ יש לי רעיון לסיפור חדש ומרגש . אני יבין עם לא תרצו לקורא מחשש שאני אפסיק באמצע אבל אני רוצה שהסיפור הזה יצליח , כבר התחלתי לכתוב אותו בוורד וכל זה אזז בלי חפירות מיותרות שמיי הסתיו …

הקדמה –

הו , חייהם של הצוענים . חיים מדהימים , חיים של נדודים , הרפתקאות , חיים מלאים במוזיקה וריקודים , מלאים בכל טוב . זה נכון שאומנם חייהם לא היו רק טוב ואושר אבל רובם לפחות השתדלו להסתכל על הצד החיובי שבדברים .
אך … הסיפור הזה אינו עוסק בחייהם של הצוענים , לפחות לא חלקו הראשון . הסיפור הזה מתחיל בעיירה קטנה , משם עברה פעם חבורת צוענים אך זה לא היה אחד המסעות המוצלחים שלהם …

"אוויבו , אנחנו לא יכולים להשאיר אותו כאן " עיניה של ויוריקה התמלאו בדמעות כאשר עיכלה לבסוף את הבשורה המרה . היא הביטה בבעלה , האדם שבמהלך כל חיי הנישואים שלה היה האדם החזק ביותר שהכירה , נראה היה שגם הוא לא רוצה לעשות זאת .
"אין לנו ברירה יקירתי " הוא השפיל את מבטו אל הפאות הקריח שנח בשלווה בין זרועותיה המגוננות של אהובתו , אימו של הילד . “ הוא חולה , הוא לא יחזיק מעמד במהלך המסע . עם הוא ישאר כאן אולי יהיה לו סיכוי .” ויוריקה ידעה שכל מילה הכאיבו לאהובה , היא ידעה שהוא לא רוצה להשאיר מאחור את בנו היחיד , את אותו הבן שלו הם חיכו במשך זמן רב כל כך . הדמעות החלו לרדת מעיניה ולנחות בעדינות על פני השמיכה שעטפה את גופו השברירי של התינוק .
בכאב רב הרימה ויוריקה את התינוק כך שפניו זרחו באור הירח . הוא נראה ממש כמו כוכב קטן ונוצץ , כוכב שהצית אושר בחיי הזוג . ויוריקה נשקה לתינוק על מצחו . הוא פקח את עיניו באיטיות ונראה עייף . תוך כדי הלחץ בזמן מיהרה ויוריקה למלמל את השיר שאותו נהגה לשיר לו בכל לילה זה חמישה חודשים
'העמק הירוק היה כל כך שלו .
במרכזו חצה נהר כחול כל כך .
הוגן הנעורים, ביאוש , ברגע שפגש את אהובתו האמיתית שם , והיא אמרה לו …
היא הייתה אומרת ,”תבטיח לי, כשאתה רואה, ורד לבן אתה תחושב עליי
אני אוהב אותך כל כך,
לא להרפות,
אני אהיה רוח הרפאים של ורד שלך … "* '
התינוק נרדם , ושוב נשמעו רק הינשופים והצרצרים .
"אנחנו חייבים ללכת יקירה " לחש אוויבו . כל גופו כאב מהמחשבה להשאיר את בנו היחיד תחת חסדיהם של אנשים זרים , אך זה היה הסיכוי היחיד שלו לחיות .
אוויבו היה אדם פיקח , אך עם היא משהו אחד שאותו הוא החשיב לאמונה לא פיקחית הייתה האמונה שלו בגורל . איפה שהוא בסתר ליבו , במקום שאפילו לו בעצמו היה קשה להגיע עליו , אוויבו ידע שהגורל של בנו הוא להתאחד עם משפחתו . הוא ידע שיום יבוא ובנו ידע מי ומה הוא .
ויוריקה מסרה את התינוק אל ידיו החסונות של אהובה ובלי להביט לאחור רצה אל הכרכרה הממתינה להם ,כשדמעות בעיניה .
אוויבו אחז בבנו , עורו היה חיוור ואפו אדום , הוא היה כחוש וצנום . להשאיר אותו בפתח ביתם של אנשים זרים הייתה הדרך היחידה לתת לילד לחיות . אוויבו נשק אל מצחו ועל לחיו של הפאות הסיר מצווארו תליון ישן מנחושת והשחיל אותו על צווארו של התינוק .
"כך אתה תדע …” מלמל לעצמו .
בצער רב הוא הניח את התינוק העטוף בשמיכה על האדמה בפתח הבית ,צלצל פעמון הדלת . כאשר שמע צעדים מתקרבים הוא רץ במהירות לכיוון הכרכרה והורה לסוס להתחיל לזוז .
אתם מבינים , למרות שאוויבו היה נואש למצוא לבנו מקום נוח יותר לחיות בו הוא לא השאיר את בנו עצל אנשים שיש סיכוי רב שיכו ויתעללו בו . שבוע לפנכן הכרכרה חנתה ביער הסמוך לעיירה , אוויבו ניצל את הזמן כדי לבדוק את השטח . הוא גילה שאותם אנשים שגרים בבית הזה הם זוג מבוגר שנואש להביא ילדים אך ללא הצלחה . הוא שמע שהם אנשים נחמדים ,חביבים ואדיבים . כאשר ראה אוויבו מזווית עינו את הזוג מרים את התינוק ואת דמעות האושר שהיו בעינהם הוא ידע שעשה את הבחירה הנכונה . אבל ספק חדש כירסם את ליבו , העם הזוג יאפשרו לילד לחפש את עצמו או ישאירו אותם אצלם ?
"הוא היה בסדר אוויבו . עם הוא דומה לך אפילו קצת הוא ימצא אותך " אמר מיטיקה , חברו הטוב והשתיין של אוויבו .
"אני יודע . אני יודע …” מלמל אוויבו יותר לעצמו מאשר לחברו . “בהצלחה לך , סטיליאן** " .