שמיים שחורים #2

נכנסנו לשיעור באיחור.
השיעור הראשון היה שיעור מדעים שהמורה שלה, מיס סופיה, שונאת מאחרים.
רייצ'ל נכנסת בהתעלמות ברורה ממיס סופיה והפרצוף הזועם ומנופפת בשיער האדום שלה ואחריה שובל של ריח ורדים. קליאו נכנסת אחריה. ובניגוד לרייצ'ל, תוך התייחסות מלאה למבטה של מיס סופיה, נכנסת בצעדים מהירים למקום שלה ליד ליאו. שותף המעבדה.
אני לעומת זאת פונה למיס סופיה.
"סליחה על האיחור מיס" אני פונה אליה עם מבט מתנצל ועיניים חומות וגדולות כמו של כלבלב.
"אני מאוד מקווה שזה לא יקרה שוב גרייס. לטובתך. בואי לדבר איתי אחריי השיעור." ובכך מפנה את מבטה מאיתנו וממשיכה את השיעור לפני שהתפרצנו אליו בנפנופי שיער.
אני פונה לשבת ליד פיטר שכרגיל, לא עשה כלום.
"יופי שבאת באמת" הוא פונה אלי. פיטר הוא מהספורטאים השוברי לבבות והמתנשאים. אני לא אוהבת את פיטר. הוא מסתכל אלי בעיניים כחולות. יש לו שיער שחור והוא מתנשא. במראה הוא מזכיר את סופרמן או לפחות את הדימוי של סופרמן בחיצוניות כי פיטר לא מציל אנשים. אני שומעת את קליאו מצחקקת בשולחן לפני עם ליאו ומסיטה שיער תועה מהפנים.
" אתה יודע שלא היית חייב לחכות לי, יכולת להתחיל לבד" וכל זה נאמר בעקימות פה ופרצוף מלגלג. אני אוספת את השיער לקוקו ומתחילה לסדר את השולחן.
" רציתי לחכות לך. יותר נחמד לעבוד ביחד" כן ממש. או שפשוט תודה שאתה לא יודע כלום.
" נחמד מצידך" אני אומרת לו והוא כנראה לא שם לטון הציני שלי. אז התחלנו לעבוד. זמן. הדבר היחידי שאי אפשר לעצור. זמן ומוות. לפחות כרגע. צלצול.
" גרייס בואי תעזרי לי קחת את המיקרוסקופים בחזרה לחדר" מיס סופיה כבר פונה לחדר עם 2 מיקרוסקופים בידיה ואני משתרכת אחריה.
" על מה רצית לדבר איתי מיס?" תוך כדי התנשפויות של סחיבת המיקרוסקופים שמאמצים את מלוא הריכוז של סחיבה והתאמצות לא להפילם. אני לא חושבת שראיתי את מיס סופיה בלי החלוק מעבדה הזה שהיא תמיד לובשת.
"בסוף שנה הבאה את מסיימת את הלימודים. אני רוצה לדבר איתך על העתיד שלך." היא סוגרת את החדר והולכת למשרד שלה. מוזר איך שכל מורה מקבל משרד לעצמו.
" מה חשבת לעשות אחרי הלימודים?" ואני חושבת שאני שומעת היסוס קל בקול שלה.
" לא ממש חשבתי על זה מיס. אני מניחה שאני אסע ללמוד בבראון או קולומביה. אולי אני אפילו אלך ללמוד באירופה" תמיד רציתי ללמוד באוסטריה או צרפת. אנחנו מתיישבות.
" יש לי הצעה בשבילך. יש מקום, האקדמיה. זה מקום שאת יכולה לממש את הפוטנציאל שבך.
יש לך יכולות גרייס, את מיוחדת וחכמה ויש לך כישרון, חבל לבזבז אותו."
היא מרימה עיניים אלי אני מניחה שכדי לראות את ההבעת פנים שלי, לראות איך מה שהיא סיפרה לי משפיע עלי. היא ממשיכה להסביר "האקדמיה קשורה לארגון",
"ארגון? כמו ה-FBI?" אני קוטעת אותה. היא צוחקת ומנידה ראש "זה ארגון שהשם שלו זה "כאניס לופוס" או בתרגום מלטינית הזאב האפור. זה ארגון סודי שרק מעט אנשים מודעים לקיומו אבל הוא נמצא בכל מקום. אני יודעת שאני כנראה מבלבלת אותך אבל זה ארגון שיש בו נערים ונערות בגילך עם כשרונות בכל מיני תחומים והאקדמיה שאני מציעה לך ללכת אליה היא בסיס אחד מיני רבים של אותו הארגון" אני קמה ומתהלכת במשרד שלה. נשארו חמש דקות להפסקה וקליאו ורייצ'ל בטח מחפשות אותי. "ומה המטרה של אותו הארגון ?" אני חוזרת לשבת מולה. " לעזור לאנשים להגשים את הפוטנציאל שלהם. וכמו כמעט כל ארגון, לעזור לאנושות." היא מסתכלת עלי במבט בוחן וממשיכה " את לא חייבת לתת לי תשובה עכשיו. אבל אני רוצה שתדעי שיש לך מקום שאת יכולה ללכת אליו ואני יודעת שאת מתאימה לשם" היא קמה ופונה אל הדלת. "תחשבי על זה גרייס" והיא סוגרת את הדלת אחריה. וואו אוקיי.
ארגון. סודי. ואני יכולה להיות חלק ממנו. חלק מארגון. סודי. מי נותן את השמות האלה לכל הארגונים? הזאב האפור. זה קצת אירוני בהתחשב בעובדה שבעיירה שלנו יש אגדות על זאבים. בעיקר האפורים שבהם. "הנה את! איפה היית? לא מצאנו אותך בשום מקום" תוך כדי שרייצ'ל שואלת אותי היא כבר מושכת אותי אחריה לשיעור הבא. צלצול.