שלמות – פרק שלישי

פרק 3 – זה סוד

"יחסי אהבה זה משחק מלוכלך קצת." – לתת ולקחת, שלמה ארצי ודודו טסה.

מחר. מחר אני אתחיל ללמוד בתיכון, אני אכיר אנשים חדשים, ואני אחייך ואשמח. אני אצבור חוויות וזכרונות בלי אופק, וזה יהיה קשה, אבל אני אתמודד.
נשמתי עמוק. עמדתי מול המראה וניסיתי לחייך, אך לשווא. העיניים החומות והגדולות שלי דמו לשחורות, והן נראו מנותקות מעולם. מנותקות מהכל.
השפתיים האדומות והדקות שלי היו קוו מתוח וחסר חיים, שרק חיפש סיבה טובה לעקל את עצמו לחיוך קטן.
הפנים שלי היו חיוורות במעט, אולי מהלחץ ומההתרגשות שגדלו בכל שניה שחלפה- מחר אני מתחילה ללמוד בתיכון.
שיערי החום הבהיר היה פזור על כתפיי בפרעות, אך לא יתר על המידה. נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי בייאוש. אני ואופק לא דיברנו כל היום, והשעה כבר שמונה בערב.
לפתע הטלפון שלי החל לצלצל. התפללתי בכל ליבי שאופק מחייג אלי, ולא מישהו אחר, אבל כל התקוות התרסקו ונעלמו כשהבטתי בהצג על המסך, שהודיע לי בלגלוג ובחוסר רגישות שירדן מתקשרת אלי.
נאנחתי בשקט, החלקתי את אצבעי על המסך והצמדתי את הטלפון לאוזני,
"הלו," עניתי בסתימות.
"חשבתי שיותר תשמחי לדבר עם החברה הכי טובה שלך, אלמוג." קולה של ירדן נטף שעשוע, אך עדיין היה מלא בדאגה.
"הוא לא התקשר אלי ולא שלח הודעה כל היום, ירדן. מה אם הוא שכח ממני?" הדמעות כבר טיפסו במעלה גרוני.
"תפסיקי להיות כל כך לחוצה, אלמוג. את יודעת, הוא עסוק עכשיו בלהכיר אנשים חדשים, בלהבין מי נגד מי, אל תצפי ממנו כל היום לשלוח לך הודעות. הוא אוהב אותך, את יודעת את זה, אבל תני לו להסתגל למקום החדש." ירדן ניסתה לחבר אותי למציאות, ואני ניסיתי להתחבר למציאות, אבל לא הצלחתי. רציתי שאופק יחזור לעיר, יחזור אלי. אני מתגעגעת אליו, לא ראיתי אותו כבר המון זמן.
"את צודקת, ירדן. אבל קשה לי, אני מתגעגעת אליו." אמרתי בשקט וצעדתי לכיוון המיטה ונשכבתי עליה.
"ובדיוק בגלל זה את מרימה את התחת שלך מהמיטה, מארגנת תיק עם בגדים, וגם תיק ללימודים מחר, ובאה לישון אצלי. מובן?"
"רגע- איך את יודעת שאני שוכבת על המיטה?" שאלתי בחשדנות.
"את צפויה מדי, אלמוג. חצי שעה והיית אצלי." ובלי מילה מיותרת היא ניתקה את השיחה, ואני קמתי מהמיטה שלי והתחלתי לארגן לי תיק קטן.
***
"סליחה שהקפצתי אותך ככה, אמא נרדמה, ואבא, כרגיל, לא היה בבית." זה היה המשפט הראשון שהוצאתי מפי ברגע בו נכנסתי לרכב של רואי.
"אל תצטערי, רק כשאת נדחקת לפינה את מבקשת ממני דברים, זה לא אמור להיות ככה. אלמוג, אני אח שלך הגדול, את אמורה להרגיש בנוח איתי." רואי היה נשמע כועס, ואפילו מעט פגוע. נאנחתי בשקט. רואי תמיד הרגיש שאני לא מספיק מספרת לו דברים, או לא מספיק פתוחה איתו, והוא נפגע מזה.
אף פעם לא ביקשתי מרואי עזרה, זה נכון, אבל זה לא מהסיבה שאני לא מרגישה בנוח איתו, או לא פתוחה איתו מספיק, אלא להפך- אני כל כך אוהבת אותו ומעריכה אותו, שאני לא רוצה להטריח אותו בגלל שטויות.
"לא רציתי להטריח אותך." לחשתי, קולי כמעט ולא נשמע.
"את אף פעם לא מטריחה אותי, אלמוג. זה שיש לי אישה שאני מאוד אוהב וילדה שאני מאוד אוהב, לא אומר שאין לי מספיק זמן גם בשביל אחותי הקטנה, שתאמיני לי, אני מאוד אוהב."
עוד סיפור שחוזר על עצמו- רואי בטוח שאני מרגישה שאליה ואריאל לקחו לי את המקום, והוא אפילו לא מבין כמה הוא טועה. אליה ואלמוג הן המשפחה שלי, כך שלהפך, הן לא לקחו לי שום מקום, הן המשפחה שלי.
"רואי, אני לא מרגישה שאריאל ואליה לוקחות לי את המקום, או שבגללן אין לך זמן בשבילי, אני פשוט לא רוצה להטריח אותך לחינם. אני לא מרגישה בנוח. זהו." ניסיתי לסיים את השיחה הזאת כמה שיותר מהר.
רואי נאנח בשקט,
"פשוט… חשוב לי שתדעי שאני תמיד כאן בשבילך ושאני אוהב אותך. ואני יודע שאולי זה לא נראה מאיים וקשה, אבל תיכון זה מקום שמאוד משפיע על המשך החיים שלך, אז אל תעשי שטויות, בסדר?"
צחקקתי בשקט ומתחתי את ראשי לכיוון ראשו של רואי, נשקתי ללחיו ברכות וחזרתי למקומי.
"אני מבטיחה."
***
"היי," ירדן כרכה את זרועותיה סביבי וחיבקה אותי בחוזקה. לא נפגשנו הרבה זמן, התגעגעתי אליה. חיבקתי אותה גם אני בחוזקה, וכעבור כמה שניות התנתקנו מהחיבוק.
"מחר לימודים, אני כל-כך מתרגשת." ירדן צחקקה, ואני צחקתי בשקט.
"אני גם מתרגשת, אבל אני עצובה שאופק לא כאן, איתי." אמרתי בכנות, וירדן שבה וכרכה את זרועותיה סביבי וחיבקה אותי בחוזקה.
"אני מבטיחה לך שזה ישתפר, ושתתרגלי למרחק."
"איך אני יכולה להתרגל למרחק הזה, אם כל מה שאני חושבת עליו, הוא אופק? אני ממש מתגעגעת אליו, ירדן." נאנחתי ושתינו התקדמנו לכיוון הסלון.
"אלמוגי, הרבה זמן לא ראיתי אותך. מה שלומך?" אמא של ירדן ישבה על הספה וחייכה אלי חיוך רחב ברגע בו אני וירדן נכנסנו לסלון.
"היי פנינה, הכל בסדר. מה איתך?" חייכתי בנימוס, ופנינה חייכה,
"הכל מעולה, מתוקה." היא אמרה והסיטה את מבטה בחזרה אל הטלווזיה.
"אנחנו בחדר, אמא." ירדן אמרה בשעמום, ואני והיא עלינו במדרגות לקומה השניה.
"אני הולכת שניה לשירותים, כנסי בנתיים לחדר." ירדן אמרה ואז חייכה חיוך קטן ונעלמה אל תוך חדר השירותים.

צחקקתי בשקט מההתנהגות המוזרה במעט של ירדן, שמתי את ידי על ידית הדלת ונכנסתי לחדר.
ברגע אחד עיניים חומות בהירות הביטו בעיניים שלי, וכל גופי קפא.
השיער השטני שלו התארך במעט, והיה מונח על מצחו, וכשראה אותי, חיוך רחב נמרח על שפתיו.
"א…אופק." גמגמתי, ותוך שניה כבר הייתי בין ידיו, ודמעות מלוחות זלגו במורד לחיי. הייתי עדיין אחוזת הלם והפתעה, ונראה שאת אופק זה הצחיק קצת.
"ילדונת שלי, התגעגעתי אלייך." אופק טמן את אפו בשיערי, ואז נשק לראשי ברכות.
"התגעגעתי יותר." לחשתי ברעד, הרמתי את מבטי אל עיניו של אופק, שעיניו הבזיקו לעברי חום ורכות, אך גם מעט שעשוע.
"אל תצחק עליי," צחקקתי בשקט, ובשניה אחת אופק הטיח את שפתיו על שפתיי ונשק להן ברכות ובאהבה.
ידיי נכרכו סביב עורפו, עליתי על קצות אצבעותי והרשתי לעצמי לנשק את שפתיו הרכות והחמימות בחזרה.
"אהמ, אהמ," ירדן כחכחה בגרונה, ואני צחקקתי וניתקתי את שפתיי משפתיו של אופק.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי במהירות, וירדן צחקה.
"זה היה רעיון שלו." ירדן "האשימה" את אופק, והוא צחק וכרך את ידו סביבי,
"אני לוקח אותך איתי, ילדונת. אנחנו נעשה לנו ערב כיף, הרבה זמן לא נהננו." הוא טמן את אפו בשיערי ונשק לראשי ברכות.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בחוסר הבנה, ואופק רק חייך בשובבות,
"זה סוד."
***
"אני מקווה שאת רעבה," קולו של אופק היה נרגש במעט, ואני הרשתי לעצמי לחיוך חיוך קטן. עיניי היו מכוסות בבד רך ונעים, והובלתי בדרכים על ידי אופק, שאני חייבת להודות שעשה עבודה נפלאה.
"אני מאוד רעבה." לחשתי בשקט. רעבה אלייך. הדבר היחיד שחשבתי עליו זה על כמה שאני מאושרת שהוא כאן איתי, גם אם זה רק להלילה, וגם אם מחר הוא חוזר לעיר החדשה שלו.
"מעולה, כי הגענו." הוא הסיר את המטפחת שכיסתה את עיניי, שעכשיו נגלו אל דשא ירוק וגבוה במעט, שנראה רך ונעים למגע. על הדשא הייתה פרושה שמיכת קיץ דקיקה בצבע בורדו, ועל השמיכה נחה לה סלסלת פיקניק מתוקה. האיזור כולו היה מואר על ידי פנס גבוה, השייך לפארק בו היינו.
"זה מדהים…" לחשתי בשקט, ואז הפנתי את מבטי הנדהם אל אופק, שחייך בסיפוק ובאושר.
"ידעתי שתאהבי את זה." הוא כרך את זרועותיו הארוכות סביב מותני.
"השאלה האמיתית היא, אם אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם?" כרכתי את זרועותיי סביב עורפו ועליתי על קצות אצבעותיי.
"ובכל זאת, אני אוהב אותך יותר." אופק מלמל והצמיד את שפתיו אל שפתיי. השפתיים שלו היו רכות וטעימות, כמו בכל פעם שהן נפגשו עם שפתיי שלי.
יכלתי להתנשק איתו לנצח, לאהוב אותו לנצח, להיות איתו לנצח נצחים ואף פעם לא לעזוב אותו. אולי האהבה שלנו היא לא הכי גדולה בעולם, ואולי לא הכרנו בדרך רומנטית ומקורית, אבל זאת האהבה שלנו. שלי ושל אופק.
והיא מדהימה.
***
אני ואופק שכבנו על השמיכה, ראשי על חזהו ושנינו בוחנים את השמים השחורים ואת הכוכבים המעטים שננצו בחשיכה.
"אתה חושב שאנחנו נצליח להמשיך לאהוב אחד את השניה, גם שאנחנו רחוקים?" שאלתי בשקט. האם זה באמת אפשרי להמשיך לאהוב אדם באותה הכמות, בלי המגע? בלי החיבוקים?
"אני בטוח שאנחנו נמשיך לאהוב אחד את השניה, גם שאנחנו רחוקים. אני ואת זה לנצח." הרמתי את עיניי אל עיניו של אופק, שהביטו בי ברכות ובאהבה.
אבל מה אם הוא ישכח ממני? ישכח אותי? מה אם הוא יתאהב במישהי אחרת, מישהי טובה יותר?
"אתה מבטיח שתמיד תאהב אותי?" שאלתי בשקט, והתפללתי לתשובה חיובית.
"אני מבטיח." אופק שתל נשיקה קטנה בשיערי, ואני הסטתי את מבטי בחזרה אל השמיים השחורים. מה אם הוא לא יעמוד בהבטחה שלו? מה אם כל מה שאיי פעם היה לנו, יעלם? כל האהבה, כל הרגשות, כל התחושות… מה אם הכל יעלם, ברגע בו הוא יפגוש מישהי אחרת?
"תפסיקי לחשוב יותר מדי. מה שצריך לקרות קורה, ואני יודע שאנחנו נועדנו להיות לנצח ביחד." אופק ניסה להרגיע אותי.
"מה אם תתאהב במישהי אחרת?" התיישבתי על השמיכה, ואופק נשאר לשכב, ותלה בי עיניים כועסות במעט.
"ומה אם את תתאהבי במישהו אחר?" הוא שאל את אותה השאלה.
"אני לא אתאהב במישהו אחר." אמרתי בשקט.
"ומה גורם לך לחשוב שאני כן אתאהב במישהי אחרת, אלמוג? למה את כל כך בטוחה שאני לא אוהב אותך מספיק?" נראה היה שאופק נפגע מאוד, וגם כעס.
"כי… אתה תהיה רחוק ממני, אופק. אתה תכיר אנשים חדשים… בנות חדשות… ואני… אני לא מסוגלת לחשוב על להיות עם מישהו אחר!" אמרתי, וכבר הרגשתי את הדמעות צורבות בעיניי.
דמעה בוגדנית אחת חמקה מבעד עייני הימנית והשאירה שביל רטוב על גבי הלחי שלי.
מבטו של אופק לא התרכך, ולו טיפה.
"נמאס לי שאת לא סומכת עליי, אלמוג. קומי, אני אקח אותך הביתה." אופק קם מהשמיכה והחל לארוז את כל הדברים בחזרה אל סלסלת הפיקניק.
הרסתי את הכל. הדמעות נשרו מעיניי במהירות, והדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שאני עומדת לאבד את אופק. אמנם זה קצת דרמטי לחשוב שאני אאבד אותו רק בגלל ריב אחד, אבל זאת הייתה ההרגשה שלי באותו הרגע. קמתי מהשמיכה, ובלי להגיד מילה מיותרת, חיבקתי את אופק.
"אני מצטערת, אני פשוט מפחדת לאבד אותך." הקול שלי היה חלש, והוא רעד במעט. תחילה אופק לא חיבק אותי בחזרה, אך כעבור כמה שניות ידיו נכרכו סביבי וחיבקו אותי בחוזקה.
"את לא תאבדי אותי, אני מבטיח. אני אוהב אותך, ילדונת שלי." הוא תחב את אפו בשיערי, ואני רק חיבקתי אותו חזק יותר. לא רציתי שהוא יחזור לבית החדש שלו, לעיר החדשה, לאיזור החדש. רציתי שהוא ישאר איתי ושלא יעזוב אותי, אפילו לא לשניה.
"אני אוהבת אותך." לחשתי בשקט, וכך עמדנו דקות ארוכות והתחבקנו. מפחדים לאבד זה את זו.
***