שלמות – פרק רביעי

פרק 4 –

בוקר. לא סתם בוקר, אלא בוקר של התחלה חדשה. קמתי מהמיטה בעצלות וביצעתי את ארגוני הבוקר הרגילים שלי, עם מעט שינויים קלילים- במקום ללבוש גופיה פשוטה ושורט, מה שלבשתי בערך כל הקיץ, לבשתי חולצת בית ספר לבנה ורשמית, ובנוסף לה ג'ינס צמוד בהיר.
במקום להתיישב על הספה ולצפות בטלוויזיה תחבתי ספרי לימוד אל תוך תיק בית הספר החדש שלי. ירדתי במדרגות ובחנתי בעיניים לא מתפשרות את אבא, שישב בספה ועלעל בעיתון היומי.
"בוקר טוב," סיננתי מבעד לשפתיים קפוצות.
"בוקר טוב, אלמוג." אבא סגר את העיתון, קם מהספה והניח את העיתון על שולחן האירוח העשוי מעץ.
"אני יוצא לעבודה, תעירי את אמא שלך, היא תקח אותך לבית הספר."
"אבל זה היום החופשי שלה-"
"לא משנה, אני ממהר. ביי." הוא חטף את המפתחות שלו מהשיש ויצא מהבית, משאיר אותי עומדת בסלון עם אגרופים קמוצים.
בהיתי בדלת העץ הסגורה כמה שניות, ואז ניערתי את ראשי.
אני לא הולכת להעיר את אמא. עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי לחדר שינה של אמא ואבא. אני רק אקח כסף קטן מהמגירה. להפתעתי, אמא ישבה על המיטה ושיפשפה את עינייה.
"את מוכנה? אני רק אצחצח שיניים ואז אני אקח אותך לבית הספר." אמא פיהקה וקמה מהמיטה.
"לא, אמא, תחזרי לישון, אני אסע באוטבוס-"
"אל תדברי שטויות. זה היום הראשון שלך ללימודים, חמש דקות אני אקח אותך." אמא התקדמה לכיוון השירותים הצמודים שלה ושל אבא, ואני נאנחתי ויצאתי מהחדר שלה. ירדתי במדרגות וכעבור כמה שניות כמה הייתי בסלון והתיישבתי בספה.
כעסתי על אבא. מה הבעיה שלו להקפיץ אותי לבית ספר? למה הוא חייב להטריח את אמא, שזה היום החופשי שלה?
אמא היא מורה בתיכון בו אני הולכת ללמוד כבר עשר שנים והשנה היא מחנכת של כיתה יב' חמש. בנוסף, היא מורה לתנ"ך, ותלמד חצי מהשכבה שלי.
כעבור שתי דקות אמא ירדה במדרגות, לבושה בשמלה קייצית ופשוטה.
"קומי, אני לא רוצה שתאחרי." אמא חייכה מעט ואני קמתי מהספה ותליתי את התיק בית ספר החדש שלי על כתפי. לא משנה כמה אמא נודניקית לפעמים, היא עדיין אמא מדהימה.
לרוב.
***
"תשלחי לי הודעה עשר דקות לפני שאת מסיימת את הלימודים, אני אבוא לאסוף אותך. בהצלחה מאמי." אמא נשקה למצחי ואני יצאתי מהרכב וסוף סוף עמדתי מול השער שיוביל אותי אל ההתחלה החדשה שמחכה לי.
לפתע הטלפון שלי צלצל. ירדן מתקשרת.
"איפה את?" שאלתי במהירות. ירדן צחקה.

"תסתכלי ימינה," לא הבנתי מה ירדן רוצה, אבל בכל זאת הפנתי את מבטי ימינה, ושם ירדן עמדה, שחיוך ענקי מרוח על שפתיה.
צחקקתי וניתקתי את השיחה.
התקדמתי לכיוונה של ירדן,
"אני רואה שאת מתרגשת." חייכתי מעט. ירדן צחקקה,
"את רואה טוב מאוד. אני לא מאמינה שאנחנו סוף סוף בכיתה י'!" ירדן קראה בהתרגשות. חייכתי חיוך קטן,
"אני הייתי יותר מתרגשת אם אופק היה פה, איתי." לחשתי בשקט. ירדן עיקמה את אפה,
"את לא יכולה להיות כזאת שלילית, אלמוג. אם את תמשיכי לחשוב שאת לא תהני בבית הספר, את באמת לא תהני." שתינו התחלנו להתקדם לכיוון השער. חלפנו על פני השומר שעמד בפתח השער וזהו, היינו בתוך בית הספר.
"קשה לי לחשוב שאופק לא יהיה קרוב אלי יותר." אמרתי בשקט. ירדן שילבה את זרועה בזרועי.
"אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר, באמת."
***
"בוקר טוב, כיתה י' חמש. אני אורה, המחנכת שלכם לשנה זו. לפני שאני אסביר לכם את סדר היום, בואו נעשה סבב שמות קצר." אורה, המחנכת שלנו, הייתה אישה בשלהיי גיל החמישים שלה, בעלת שיער חום כהה ועיניי שוקולד גדולות וחמימות. היא הייתה נמוכה, אולי מטר חמישים וחמש, ועל הפנים שלה היו מעט קמטים אשר הצטברו במשך השנים.
היא הצביעה על אחת התלמידות, שלא הכרתי, ואותה התלמידה חייכה חיוך רחב,
"קוראים לי סול." היא אמרה, וכך נמשך הסבב, עד שהוא הגיע אל ירדן, שישבה לצידי, בשולחן השלישי מצד ימין.
"השם שלי הוא ירדן." ירדן חייכה חיוך נבוך, ואני צחקקתי בשקט. ירדן תמיד הייתה ביישנית נורא.
"ולילדה היפה שלצידך?" אורה החמיאה לי, ואני הסמקתי מאוד,
"אלמוג." אמרתי בשקט, ולפתע שמעתי כמה צחקוקים נשיים שגרמו לי לחלחלה.
התעלמתי מאותם הצחקוקים הלא נעימים ואילצתי את עצמי לחייך.
סבב השמות המשיך, ולאחר כמה דקות התלמיד האחרון אמר את שמו, ואורה סוף סוף התחילה לספר לנו מה הוא סדר היום.
"בשעתיים הראשונות כיתות י'ב הכינו לשכבה שלכם כמה פעילויות גיבוש נחמדות, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, הקשיבו לתלמידים הבוגרים. הם האחראים עליכם בשעתיים הראשונות, ואנחנו לא רוצים שום בעיות משמעת." קולה של אורה הרצין, ואף תלמיד לא צייץ. אורה בחנה את פניהם של כל התלמידים, ולאחר שקט של כמה שניות, העלתה חיוך רחב על פניה.
"לכו תהנו, ילדים." כולם קמו מהכיסאות שלהם, ואני כבר שמעתי כמה הבנות נרגשות להיות במחיצת הבנים של כיתות י'ב.
"הבנות בכיתה שלנו נואשות, זה משעשע." ירדן צחקה, וקמה מהכיסא שלה. קמתי גם אני מהכיסא עליו ישבתי, ושתינו התחלנו להתקדם אחרי גל התלמידים שידעו לאן ללכת.
"כאילו שאת לא רוצה להכיר איזה שמיניסט חתיך," דחפתי אותה מעט עם מותני, ירדן צחקה.
"אני חייבת להכיר איזה שמיניסט חתיך, רק כדי שאני והחבר השמיניסט החתיך שיהיה לי נוכל לצאת איתך ועם אופק." ירדן דחפה אותי בחזרה, ואני צחקתי גם.
"את יודעת שאת תמיד מוזמנת לבלות איתי ועם אופק, את זאתי שתמיד מסרבת כשאני מציעה לך." החמצתי את פניי, ירדן עדיין צחקה,
"את באמת חושבת שאני רוצה להיות עם שניכם באותו המקום? אני אטבע בכל הדביקות שלכם." היא הקניטה אותי, ואני ביטלתי את דבריה בהנפת יד.
"את יודעת שאני ואופק לא זוג דביק." זה נכון, אני ואופק לא דביקים. אנחנו פשוט אוהבים.
"תמשיכי להאמין לשטויות שאת מאכילה את עצמך." ירדן צחקה ואני גלגלתי את עיניי.
כעבור כמה דקות הגענו לרחבה ענקית, סוג של אמפי, וכשראיתי שכל התלמידים מתיישבים בחצי עיגול על המדרגות של האמפי, סימנתי לירדן שכדאי שגם אנחנו נתיישב. התיישבנו במקום יחסית מבודד, ואני נשאתי עיניים אל כל התלמידים שלא הכרתי. ראיתי גם מעט ילדים שכן הכרתי, כי הם היו איתי בשכבה בחטיבת הביניים, אבל לא ראיתי ילדים שבאמת היה לי כל סוג של קשר איתם.
כעבור כמה דקות כעשרים נערים מכיתות י'ב עמדו מולנו וחייכו חיוך רחב. הם לא היו נראים מאיימים, אלא ממש נחמדים.
אחד מהשמיניסטים חטף את המיקרופון שהיה מונח על השולחן. הוא היה נמוך במעט, שיערו היה שחור וגם מרחוק יכולתי לראות שהיו לו מעט נמשים על האף.
"ברוכים הבאים שישיסטים! תעשו רעש!" בניגוד למראה שלו, שהיה במעט חנוני, הקול שלו היה עוצמתי, והיו לו אנרגיות מדהימות.
כל השכבה שלנו צרחה בקולי קולות, ומה שלי ולירדן נשאר לעשות היה לצרוח ולמחוא כפיים גם- וכך עשינו.
"ואוו, ואוו, איזו שכבה מדהימה! אוקיי, חברים, רוצים לדעת מה אנחנו הולכים לעשות היום?!" הוא שוב צרח אל המיקרופון, וכמובן שכולנו צרחנו בחזרה "כן!". אני חייבת להודות, ציפיתי ליחס קצת אחר מכיתות י'ב.
"אוקיי, אז ככה. כל כיתה תקבל חולצה שמיודעת רק לה, וגם שני מדריכים משכבה י'ב- בת ובת. אבל איך תדעו מי המדריכים שלכם? זאת, המשימה הראשונה שלכם! ברחבי בית הספר מסתתרים שני המדריכים שלכם, הם ילבשו חולצה שעליה מספר הכיתה שלכם. המשימה שלכם- למצוא אותם! אתם מוכנים?!" הוא צעק אל המיקרופון, וכולם כבר עמדו והיו מוכנים למשימה.
"כן!" צרחנו בחזרה, ואני וירדן צחקקנו בהתרגשות.
לא האמנתי שאני באמת חלק מתיכון, מקהילה ענקית של נוער.
"צאו לדרך!" כולם התחילו לרוץ במהירות, וכך גם אני ירדן. היינו נראות מוזרות, נרגשות.
"זה אדיר." ירדן צווחה, ואני לא אמרתי דבר, אבל עמוק בלב שלי, הסכמתי איתה.
י' חמש, לכאן!" סול, הילדה מהכיתה שלי ושל ירדן, צרחה, ותוך שניות התקבצו סביבה שלושים תלמידים. אני וירדן גם היינו חלק מהם.
"אוקי, אנחנו נתפצל לזוגות ונצא לחפש את המדריכים שלנו. תתחלקו לזוגות." אני וירדן אוטומטית עמדנו אחת ליד השניה. זה היה מוזר מאוד בעיניי שלא הכרתי אף אחד מהכיתה שלי, חוץ מאת ירדן.
"אוקי, צאו לחפש אותם."
***
"איך נדע אם זוג אחר מצא אותם כבר?" שאלתי בחוסר הבנה בזמן שאני וירדן הסתובבנו במסדרונות בית הספר.
"לא נדע. אלוהים, באמת שאין לי חשק לפעילות הזאת." בשניה ירדן הפכה להיות חסרת סבלנות.
"מה קרה?" שאלתי בחוסר הבנה.
ירדן השפילה את מבטה ונשמה נשימה עמוקה.
"אני… אני לא יודעת, אלמוג. למרות הכל, אני באמת מפחדת להתחיל את הלימודים בתיכון. מה אם הכל ישתנה?" ירדן הרימה את מבטה אלי, ואני התרככתי בשניות. ידעתי שגם לירדן יש חששות ופחדים בקשר להתחלה החדשה הזאת, אבל היא רצתה להיות מספיק חזקה בשביל שתינו.
"אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר." הושטתי לה את הזרת שלי,
"חברות הכי טובות לנצח נצחים?" שאלתי בילדותיות, וירדן צחקקה וגלגלה את עיניה, אך למרות זאת לחצה את הזרת שלי בזרת שלה.
"חברות הכי טובות לנצח נצחים." צחקנו שתינו ואז התחבקנו חיבוק ארוך.
"בואי נלך שניה לכיתה, אני רוצה לקחת את הטלפון שלי מהתיק." אמרתי במהירות וירדן הנהנה. שתינו התקדמנו לכיוון הכיתה וכעבור כמה שניות עמדנו מול הדלת עליה היה תלוי השלט שבו היה רשום י' חמש.
"כנסי, אני אחכה לך כאן." ירדן חייכה ואני נכנסתי לכיתה. רק חבל שלא הייתי מוכנה למה שאני הולכת לראות בתוך הכיתה.
שני נערים, בן ובת, לבושים בחולצות שעליהן רשום את המספר חמש, נשענו על הלוח עם ידיים שלובות והביטו בי. הנערה חייכה, והנער נשאר רציני.
הנערה הייתה בלונדינית חייכנית ויפה בעלת עיניים חומות גדולות, והנער… הנער היה… ואוו.
היה לו שיער שחור שהגיע עד לאוזניו והיה פרוע על ראשו, עיניים ירוקות גדולות וזיפים קטנטנים עיטרו את צדדי לחייו.
הוא היה גבוה, לכל הפחות מטר שמונים וחמש, והיה לו גוף חטוב בדיוק במידה הנכונה.
הוא היה כל כך יפה וסקסי, שזה היה… מפחיד. ניערתי את ראשי וכעסתי על עצמי. איך אני יכולה לחשוב על בנים אחרים שאני עם אופק? ועכשיו הוא… רחוק ממני.
"שלום, אני לירי, וזה רון, אנחנו המדריכים שלך!" לירי צווחה, ותוך שניה ירדן נכנסה לכיתה והביטה בי בעיניים משועשעות.
הבטתי כמה שניות בלירי, ואז הסטתי את מבטי אל רון. הוא הביט בי בעיניים קרות, ואני בלעתי את רוקי.
"אני אלמוג, וזאת ירדן." לחשתי בשקט, וירדן התקדמה לכיווני ובלי בושה נעצה מבט ארוך ברון.
"היי." היא חייכה.
"טוב, בואו נמצא את הכיתה שלכן." רון סוף סוף פצח את פיו, והקול שלו היה הקול הגברי והמחוספס והסקסי ביותר ששמעתי בחיי. האדמתי כולי, ואני אפילו לא יודעת למה.
"כן, כדאי." מלמלתי וארבעתנו יצאנו מהכיתה.