שלמות – פרק חמישי

פרק 5 – החברה הכי טובה בעולם

עמדתי מול המראה ועיוותתי את פני בזמן שעיניי בחנו את החולצה הצהובה והצמודה שהכריחו אותי ללבוש. באותו הרגע, הרגשתי כל כך לא מושכת או יפה, והדבר היחיד שבאמת רציתי לעשות היה להוריד את החולצה הזאת וללבוש את חולצת בית הספר הכחולה והרחבה במעט שלי. תמיד שנאתי בגדים צמודים יתר על המידה.
"אני לובשת בחזרה את החולצת בית ספר שלי, החולצה הזאת לא מוצאת חן בעיניי." אמרתי נחרצות וחזרתי לתא השירותים, שלשם שינוי, היה נקי ונעים לשימוש.
"את סתם מגזימה, אלמוג. את נראת ממש בסדר עם החולצה שהמדריכים נתנו לנו." אפילו בקול שלה, שמעתי שירדן מגלגלת עיניים. פשטתי את החולצה הצמודה ולבשתי בחזרה את חולצת בית הספר הנוחה והרחבה במעט.
"ירדן, זה שלך החולצה מחמיאה, לא אומר שלכל אחת היא מחמיאה." יצאתי מהתא שירותים ונעמדתי שוב מול המראה המרובעת והקטנה. לירדן הייתה גזרה מושלמת- בעיות עם בגדים, אף פעם לא היו לה.
בארון שלה תמיד היו את הבגדים הכי יפים ונחשבים, ואני חייבת להודות, שלא פעם ולא פעמיים קנאתי בה על גזרתה הדקיקה והמושלמת.
בנוסף לגוף המעורר קנאה שלה, ירדן ניחנה גם ביופי מרהיב. היא הייתה בעלת שיער בלונדיני ארוך וגולש, רך כמשי, ועיניים ירוקות ובוהקות. השפתיים שלה היו משורטטות ותמיד מרוחות באודם ורדרד ועדין.
בניגוד ליופי המושלם של ירדן, אני הייתי אסון מהלך.
היופי שלי לא היה קיים בכלל, והגוף שלי? נוראי. שנאתי את הירכיים שלי, שהיו גדולות במעט מהממוצע. שנאתי את הבטן שלי, שהייתה עגלגלה במעט, ולא שטוחה כמו של רוב הבנות. ושנאתי את השדיים שלי, שבכלל וכמעט לא נראו. הם היו כל כך קטנים, וזה שיגע אותי.
"החולצה מחמיאה גם לך, את פשוט לא רואה את עצמך כמו שאחרים רואים." ירדן קטעה את המחשבות שלי. הסטתי את מבטי אליה ובחנתי אותה בזמן שאספה את שיערה היפה לקוקו גבוה והדוק.
החזרתי את מבטי למראה והתחלתי גם אני לאסוף את שיערי, אך במקום לקוקו גבוה, לקוקו עגבניה רופף ונוח.
"את חושבת שנצליח להשתלב כאן, בתיכון?" שאלתי לפתע. ירדן הידקה את הקוקו שלה בפעם האחרונה ופנתה להביט בי בעיניים ירוקות מלאות רכות.
"אני בטוחה שהכל יהיה בסדר. זוכרת על מה דיברנו מקודם? הכל יהיה מצויין. אנחנו נכיר חברים חדשים ונשתלב מצויין." ירדן התקרבה אלי וכרכה את זרועותיה סביבי. התחבקנו שניות בודדות ואז התנתקנו.
"בואי, אני לא רוצה להפסיד את הפעילות."
ירדן מלמלה ושתינו יצאנו מהשירותים.
***
"כיתה י' חמש, מה שלומכם?" לירי חייכה וסרקה בעיניה את כל התלמידים. לירי באמת נראת נחמדה, אני מקווה שהיא לא רק נראת.
"מצויין!" כולם ענו, ורק אני נשארתי שקטה. משום מה, לא הרגשתי שייכת לכיתה י' חמש. אולי זה מפני שכולם לבשו חולצות תואמות, ורק אני הייתי המוזרה שלא לובשת את החולצת גיבוש הזאת?
"כדי להתחיל את שנת הלימודים בצורה כייפית ומגניבה, עשינו לכם את כל הפעיליות האלו. מקודם נאמר לכם שהפעילות היא רק שעתיים, אבל עכשיו הרחבנו אותה לארבע שעות שלמות." לירי נראתה נרגשת. רון עמד לידה ושתק, מבטו היה קפוא כקרח ונראה היה שהוא לא עף על הרעיון לבלות עם שישיסטים במשך ארבע שעות.
שיערו השחור היה מבולגן במעט, אך במקום שזה יראה מטופש, זה נראה מרתק ומקסים עליו.
לפתע מבטו של רון הצטלב במבטי, ואני הסטתי את מבטי במהירות אל לירי, שחייכה חיוכים רחבים והסבירה מה הולך לקרות בהמשך היום,
"אנחנו נתחרה נגד הכיתות האחרות, והכיתה שתצבור הכי הרבה נקודות, תזכה בהפתעה מגניבה. אתם חושבים שאתם יכולים לעשות את זה, אתם חושבים שאתם יכולים לנצח?!" לירי שאלה בלהט, וגרמה לכל הכיתה להרעיש ולצעוק בהתרגשות ובציפייה.
"קודם כל, נחמד לראות שכמעט כולכם עם החולצות שחילקנו לכם, אבל אתם מקבלים ניקוד בתחום הזה רק אם כל הקבוצה לובשת את החולצות." לירי הגניבה לעברי מבט, ואני הבנתי שאני לא מחבבת אותה יותר. למה היא הייתה חייבת לציין את זה?
כמה נערים הסתובבו אלי והביטו בי בעיניים דוחקות.
"קדימה, אלמוג, לכי תחליפי לחולצה, למה את מחכה?" סול צווחה עליי, ואני חייבת להודות שגם היא כבר לא נראתה לי כזאת חמודה כמו מקודם.
"כן, נו, מהר!" עוד כמה בנות התעצבנו עליי.
"תעזבו אותה, היא תעשה מה שבא לה!" ירדן השתיקה את כולם ואני הרגשתי את הגוש שעמד לי בגרון רק מתעצם בכל שניה ששמים לב שאני קיימת.
"לא, זה בסדר, אני אלך להחליף." בלעתי את רוקי, ופניתי ללכת,
"אלו לא נקודות משמעותיות. מדובר בסך הכל בשתי נקודות שלא יועילו בכלום. אלמוג, את יכולה להשאר בחולצת בית ספר." לפתע מישהו יצא לעזרתי. הופתעתי לגלות מי היה המושיע שלי.
רון היה נראה רגוע והחלטי, וכשאמר את דבריו בפעם הראשונה, שמעתי כמה בנות נאנחות בעונג.
כשכולם עזבו את הנושא והתחלנו להתקדם לכיוון התחנה הראשונה, לפתע רון נעמד לידי.
"עשיתי את זה רק בגלל שאת חברה של אופק. תתחילי לפתוח את הפה שלך ולהגן על עצמך." הוא אמר בקרירות, ובאותה המהירות בה הופיע, כך הוא גם נעלם.
רגע, הוא מכיר את אופק?
"נראה שאופק אמר לכמה חברים שלו לפקוח עלייך עין, אלמוג." ירדן צחקה, ואני גלגלתי את עיניי, אך עמוק בליבי שמחתי. זה הרגיע אותי וגם ריגש אותי שאופק דואג לי גם שהוא לא כאן.
***
שלוש שעות חלפו. שלוש שעות מהנות ומצחיקות. אני חייבת להודות שהרבה זמן לא נהנתי ככה. הפעילויות היו רבות ונורא יצירתיות והופתעתי לגלות שלא כל הבנות בכיתה שלי נוראיות.
לירי דיברה המון ואת האמת שקצת עצבנה אותי, מה שהפך אותה להפך הגמור של רון- שהיה שקט וקר, ודאג שכולם יתנהגו כשורה.
זה היה קצת מצחיק. הבגרות שלו הייתה מעבר לבגרות של נער בכיתה י'ב, וראו את זה בכל מה שהוא עשה. הוא היה שקול ומחושב, ואת זה ראיתי במעשים שלו ושמעתי בקול העמוק שלו.
באיזשהו מקום, הבנתי איך הוא ואופק הפכו להיות חברים.
"אוקיי, אז עברנו את כל התחנות, ונשארה עוד שעה שלמה- בדיוק כמתוכנן. את השעה האחרונה שלנו ביחד, אנחנו נקדיש לגיבוש הכיתתי. בואו אחריי," לירי שוב חייכה חיוך גדול והתחילה להתקדם לכיוון מבנה בית הספר. החיוכים שלה כבר נהיו מעיקים ומזוייפים, ובטח שלא יפים. באמת שבהתחלה חשבתי שהיא נחמדה, ואני לא אומרת שהיא לא- יכול להיות שהיא כן, פשוט לא אלי ספציפית.
כעבור דקה או שתיים, ישבנו במעגל גדול בכיתה שלנו, לאחר שהצמדנו את כל השולחנות אל הקירות.
"אוקיי, אני יודעת שעשיתם כבר סבב שמות בכיתה, אבל גם אני ורון רוצים להכיר אתכם, אז אני אתחיל, ואחר כך רון, ואז עם סיבוב השעון. מקובל?" כולם הסכימו עם דבריה של לירי, ואני לאט לאט נדדתי עם מחשבותיי אל אופק. לירי פטפטה והדיברה על עצמה, ואני הייתי במקום אחר. אני חשבתי על אופק שלי, על האהוב שלי. מעניין איך הוא מסתדר ביום הראשון שלו ללימודים.
"טוב, אז אני רון, אני מכיתה י'ב חמש," רון דיבר בשקט ובקול רציני, ואני לפתע נהייתי קשובה יותר מתמיד. הוא העביר את מבטו על כל התלמידים, וכשעיניו הגיעו אלי, הן עצרו והביטו בי במשך כמה שניות. הרגשתי את לחיי מאדימות והשפלתי את מבטי אל כפות ידיי. תמיד הייתי מאוד ביישנית עם בנים, חסרת ביטחון. כשאופק התחיל איתי בפעם הראשונה באותו מועדון הנוער המעופש, הייתי בטוחה שהוא התערב עם חברים שלו עליי. טוב, זאת הייתה טעות מרה, בהתחשב בכך שביום חמישי אני ואופק אמורים לחגוג שלושה חודשים. ואוו, שלושה חודשים. זה נשמע כל כך… מעט. אני יכולה לבלות את כל חיי עם אופק, מה זה בכלל שלושה חודשים לעומת כל החיים?
"וזהו, אני חושב." רון שתק. מההכירות הקצרצרה שלי מרון, הוא לא אוהב לדבר הרבה. וגם, כשהוא כבר מדבר, הוא תמיד רציני וקשוח כזה.
"אני אביה, אוהבת לרקוד, ו… זהו." אביה חייכה חיוך קטן ושתקה. אביה הייתה מהילדות היותר נחמדות בכיתה. היא הזכירה לי טיפה אותי עם הביישנות שלה.
שוב המחשבות שלי נדדו אל אופק, ורק שהתור של ירדן, שישבה לצידי, הגיע, התעוררתי והתאפסתי על עצמי.
"אני ירדן, אוהבת אקסטרים." ירדן חייכה חיוך יפה, וראיתי כבר שכמה מהבנים בכיתה עם הלשון בחוץ. את האמת, ירדן באמת אוהבת אקסטרים. היא תמיד אהבה לטייל בכל מיני מקומות משוגעים, לטפס על הרים, לצנוח ממטוסים. היא הייתה מיוחדת, שובה. לכן כל הבנים תמיד נדלקו עליה.
לפתע הרגשתי מרפק נתקע בצד בטני, והתנערתי במהירות מהחלומות שלי.
"אני אלמוג, ו…" היססתי לפני שאמרתי מה הוא התחביב הכי גדול שלי, אך לבסוף החלטתי שאין לי במה להתבייש.
"אני אוהבת לכתוב." חייכתי חיוך ביישני והסטתי קצוות שיער אל מאחורי אוזני. כמה צחקוקים משועשעים ומזלזלים נשמעו מצד הבנות שלא חיבבו אותי, ואני לא חיבבתי אותם, אבל גם כמה נערים המהמו בהתעניינות.
"מה את כותבת?" אביה שאלה בשקט, אני חייכתי חיוך קטן,
"כל פעם זה משתנה." עניתי בקצרה ובשקט, לא רציתי להרחיב יותר מדי. אביה הנהנה ואני העברתי את מבטי על המעגל, לבחון את שאר התגובות. כשפגשתי בעיניים ירוקות צלולות וגדולות, שהיו נראות מופתעות, הייתי מודעת טוב מאוד למי העיניים האלו שייכות. הסטתי את מבטי מרון במהירות, וכך סבב השמות המשיך.
כעבור עוד כמה תלמידים שלא באמת הקשבתי להם, לפתע נשמע צלצול הטלפון שלי. מה, שכחתי לשים אותו על שקט?
לירי הזעיפה פנים ונדמה היה שהתכוונה להגיד משהו, אך רון קטע אותה,
"את יכולה לצאת החוצה ולענות לשיחה, אלמוג." הדרך בה הוא אמר את שמי הרגישה… אינטימית מדי. ברגע בו הוא אמר את שמי הרגשתי שכפות ידיים גדולות מלטפות את כולי וגורמות לחמימות להיווצר בתוך תוכי.
הוצאתי את הטלפון שלי במהירות מהתיק, קמתי מהרצפה ויצאתי מהכיתה. רק שיצאתי מהכיתה, הסתכלתי על ההצג- אופק.
צחקקתי באושר ועניתי לשיחה במהירות.
"איך זכיתי בכבוד כזה גדול, שאתה מתקשר אלי, אופק?" שאלתי בשעשוע, ואופק צחק מבעד לקוו הטלפון.
התגעגעתי לצחוק שלו.
"התגעגעתי לשטויות שלך, אני מודה." אופק אמר בשעשוע גם הוא, ואני הבלעתי חיוך.
"לא לימדו אותך שאסור לשקר?" התגרתי בו. אופק לא הצליח לעצור את צחוקו המתגלגל,
"אני אוהב אותך, ילדונת. איך בבית הספר?" הוא שאל ברכות ועוד לפני שהספקתי לענות, צווחה של בחורה נשמעה,
"אופק לא יכול לדבר איתך עכשיו, ילדה. ביי!" השיחה התנתקה, ואני נשארתי פעורת פה, שהטלפון צמוד לי לאוזן.
מה קרה עכשיו?
הצלצול התחיל להתנגן ברחבי בית הספר, ואני עדיין לא זזתי, וגם לא הטלפון מאוזני. עמדתי שם, באמצע המסדרון, דוממת, בזמן שהמוני תלמידים עוברים לצידי ועוקפים אותי.
"אלמוג? היי, מה קרה?" ירדן נעמדה מולי ונופפה עם ידיה מול פניי. כעבור כמה שניות, בלי להגיד דבר, ידי אשר אחזה בטלפון נשמטה לצד רגלי, ואני נשבעת שהרגשתי את עיניי מוצפות דמעות.
"אלמוג, מה קרה? את מדאיגה אותי!" ירדן התחילה להלחץ, ועכשיו יכולתי רק לגמגם,
"ה-הוא עם מישהי, וה-היא ניתקה לי בפרצוף." מאוד השתדלתי שלא לבכות, למרות שבכל שניה שחלפה, זה היה קשה יותר ויותר.
"אוי, אלמוג, בטח זו ידידה שלו-"
"והוא לא חוזר אלי!" התפרצתי, וכמה נערים שחלפו שחלפו לידנו הביטו בי במבטים מבוהלים.
הדמעות זלגו ללא בושה על פניי, וכל מה שנותר לי הוא לרוץ לשירותים, להסתגר בתא ולקבור את פני בין ידיי.
שוב הפחדים עוטפים אותי. הפחד לאבד אותו, הפחד לאבד את אופק. את זה שאני אוהבת.
הפחד שהוא יפסיק לאהוב, הפחד שהוא ישכח, הפחד שהוא… שהוא יבגוד.
נתקפתי פאניקה, ובדיוק בזמן, הטלפון צלצל שוב. בידיים רועדות הבטתי בהצג. אופק.
דחיתי את השיחה וכיביתי את הטלפון. לא. אני לא אדבר איתו עכשיו שאני כולי רועדת ובוכה.
"אלמוג, תפתחי לי את הדלת," ירדן דפקה על התא, ואני פתחתי את דלת התא הרעועה במהירות ונפלתי אל בין זרועותיה של ירדן, שלא חיכתה רגע וישר התחילה לנחם אותי.
"אני מבטיחה לך, אלמוגי, זה בטח כלום. בטח זו סתם איזו פרחה מהשכבה שלו שהחליטה לנסות להיות מצחיקה לעת זקנה, ומצחיקה רק את עצמה ואת עדר הפוסטמות שלה." ירדן אמרה בשעשוע, ואני לא יכולתי לעצור את עצמי והתפרצתי בצחוק קולני.
זו החברה הכי טובה שלי. החברה הכי מדהימה בכל העולם.
***