שלג בבוסטון (פרק 18)

"את בטוחה שזה רעיון טוב?" חשש אורן
"אוי נו באמת.. אני רק רוצה להבין למה הוא לא חזר"
"אבל ג'פרי אמר ש…"
"מה אכפת לי מה ג'פרי אמר?!" עניתי בתוקפנות קלה
"אל תתעצבני.." אמר אורן בעצב
"סליחה אורן.. אני ממש מצטערת שאת כל העצבים אני מוציאה עלייך אתה באמת חבר אמיתי"
כשחזרתי הביתה הלכתי לחדרה של אמא כדי להסביר לה למה הייתי עצבנית כל כך. סיפרתי לה עלי ועל שון, על מה שספיר עשתה ועל הסיפור עם טאו
"אני מבינה עלמה. היית עצבנית בגלל בית הספר אבל העיקר שעכשיו את אומרת לי את האמת. מה עשית עם הכלב?"
"קוראים לו טאו אמא.." אמרתי לה "נתתי אותו לאורן"
"מי זה אורן?" שאלה אמא בהתעניינות
"ידיד שלי" אמרתי.
"יש עוד מישהי שאת צריכה להתנצל בפניה.."
"אוקי אמא" אמרתי וחיבקתי אותה חזק
עליתי לחדר של גל וביקשתי ממנה התנצלות. אפילו הבאתי לה משחק מחשב של פיות שהיא רוצה. שמרתי אתו ליום ההולדת שלה אבל.. נו טוב, לא נורא.
בלילה לפני שנכנסתי למיטה קיבלתי הודעת SMS מאורן.
"עלמה, אני מוכן לבוא איתך מחר לבקר את אביך"
שמחתי שאורן בא איתי. פחדתי האמת ללכת לבד וזה שהוא התגבר על זה ורצה לבוא איתי אומר לי שהוא חבר טוב.
הגיע יום שבת, היום שבו אני ואורן הולכים לבקר את אבא שלי בכלא. התעוררתי בשעה תשע ורבע והתקשרתי לוודא שגם אורן ער. אמא וגל עדיין ישנו. השארתי לאמא פתק על השולחן שאני יוצאת לחברה ושאחזור בשלוש.
לא רציתי להגיד לה שאני הולכת לבקר את אבא כדי שלא תתחיל לחקור אותי שוב..
אורן הגיע אל דלת הכניסה של הבית שלי וחיפשנו דרך להגיע.
"אולי ניקח אוטובוס?" הציע אורן
" בשבת?"
"מונית?" הציע שוב
"בשבת?"
"טוב מה את רוצה.. אין לי רעיון בואי פשוט נתחיל ללכת ונראה."
בדרך ראינו את ג'פרי עובר עם המכונית האדומה הקטנה שלו.
"רוצים טרמפ ילדים?" הציע לנו בנימוס
"כן." אמרנו ונכנסנו לרכב.
"בית הכלא אמור להיות קרוב לרחוב טורממפלן" אמר
"איך ידעת ש…" שאלתי
"כי היה לי ברור" אמר ג'פרי "ואני חשבתי על זה עוד ואני לא יכול להרחיק אותך מאביך"
"תודה ג'פרי" אמרתי בנימוס.
הגענו לבית הכלא. אחד השוטרים עמד בכניסה ונתן לנו את האישור להיכנס.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה עלמה?" לחש לי אורן
"כן. אני חייבת להבין כמה דברים ואז נלך"
"שלום ילדה למי באתם?" שאל אחד השוטרים
"באנו לראות את אדם בראוון"
"מיד אקח אתכם אליו." אמר השוטר והוביל אותנו אל התא שלו.
"אדם בראוון? יש לך אורחים" אמר השוטר לאבי והכניס אותנו.
כשראיתי אותו הוא נראה ממש מוזנח. הוא גידל זקן והשיער שלו ארך מאוד.
"מי אתם ומה אתם רוצים?" אמר בכעס
"אתה לא זוכר אותי?"
"עלמה? הבת שלי?" שאל בהתפעלות
"כן אבא. זו אני" אמרתי ורצתי לחבק אותו.
"כל כך הרבה זמן לא התראנו!" אמרתי "הייתי בטוחה שאתה…"
"אין לך מה לדאוג אני חי ונושם!" אמר "איך אמא ואיך הגיטרה שקניתי?"
"אמא בסדר וגם היטרה. אפילו לא אכפת לך מהבת הנוספת שלך?" חייכתי
"איזו בת?"
"כשהלכת, אמא בדיוק גילתה שהיא בהיריון ונולדה לי אחות. שמה גל"
"איזה אושר." אמר אבא בעוד דמעות זולגות מעיניו "זה השם שרציתי לתת לך בזמנו."
"באמת?" התפלאתי
"כן." אמר אבא וחיבק אותי חזק.
"בכל מקרה אבא, רציתי לשאול אותך כמה דברים"
"את מוזמנת לשאול חמודה"
"למה התחלת לשתות בכלל אלכוהול? בלל זה כמעט איבדתי אותך"
"האמת, אני לא זוכר בדיוק למה. זה היה באיזה מועדון אחד בלילה לפני התאונה. שתיתי הרבה אלכוהול והבנתי שזה לא רע."
"יכלת למות!"
"אבל מזל שיש רופאים בימינו." אמר "רצית לשאול עוד משהו?"
"כן.." אמרתי "אתה יודע מה זה 'היהלום'?
"המה?" לחש לי אורן
"אני אסביר לך אחר כך.."
אבא נראה מופתע והוא החל לרעוד
"אבא? הכל בסדר? שאלתי בדאגה
"מ… מאיפה את יודעת על היהלום?" שאל בגמגום רועד
"לפני חצי שנה בערך, הבית היה כולו הפוך וראיתי מעדן החלון שני בחורים קשוחים כאלה שואלים עליו ואם הוא נמצא בבית."
"טוב.. הגיע הזמן באמת לספר לך את הסיפור עליו. את גדולה מספיק.."