שכנים/ פרק 2

התעוררתי לקול השעון המעורר שהראה שהשעה 06:00. כן, מוקדם. מאוד.
ככה זה שאתה בתזמורת.
קמתי לדלת השירותים שבחדרי, צחצחתי שיניים והברשתי את שיערי הבלונדיני והגלי. קלעתי אותו לשני צמות.
אתמול, ברגע שכיוונתי את השעון המעורר, קבעתי עובדה: היום זה יום חשוב עבור ג'וש ואני אהיה מהממת עבורו.
אסור לנו לבוא עם עגילים מתנדנדים לתזמורת אז ענדתי עגילי קריסטל שהדגישו את תוי פניי העדינים ולבשתי גופיה כחולה עם מכנסיים כחולים. זה הלבוש שאני אלבש מתחת לבגדי התזמורת.
נזכרתי בכך שג'וש אמר שיהיו לבנות תלבושות חדשות. קיוויתי שזה נכון.
השעה הייתה כבר 06:30. ארגנתי מערכת והלכתי להביט במראה. לבשתי את משקפי ההיפסטר.
שמעתי רעש פתיחת תריסים. ניגשתי לחלון שלי, שהיה כבר פתוח, וראיתי את ג'וש. הוא הבחין בי. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי פוטר שיוכל להחליף לבגדי הקוואטרבק.
הוא הבחין בי.
הוא שלף את החוברת בריסטולים וכתב:
'את נראית מהמם'
הסמקתי כמו מטורפת. יצאתי מהחדר כדי להעיר את אחי הקטן בן ה- 8, ליאו. שלא יאשימו אותי שהוא יאחר לבית ספר.
למעשה, חיפשתי תירוץ להתחמק מג'וש.
אחרי שהוא התארגן, ירדנו למטבח ומזגתי לו קורנפלקס.
אמא הצטרפה.
"איזו הפתעה נעיצה לפתוח את היום…" אמרה בקולה המתנגן.
נפרדתי מהם בחיבוק והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס.
ג'וש כבר היה שם והבחין בי. הוא היה לבד.
"התארגנת יפה. בשביל מה? המשחק?" שאל וחייך את חיוכו המושלם. הוא הזיז כמה קצוות שיער שלא נאספו בצמה מפניי. הלב שלי נמס לתחתונים.
"ב.. ב… בשבילך" גמגתי " זה יום חשוב"
/אוקיי, טיילור, בא ננסה משפט שלם? בסדר?!/ חשבתי לעצמי.
שתקנו ופשוט הבטנו אחד בשני.
השיער המושלם שלו היה מסורק לצד ועיניו ננעצו עמוק בשלי. חייכנו.
*פלאשבק- לפני שנה*
קראתי ספר בפארק שליד ביתי. והבית של ג'וש…
לבשתי את משקפי ההיפסטר שלי ושיערי המתולתל במקצת נסתר על פניי. אז… הוא הגיע.
ג'וש. הוא התיישב לצידי על הספסל.
התחלנו לדבר אחד עם השני, וכבר באמצע השיחה, אני כבר הייתי שבויה בקסמיו.
הוא הזיז את השיער שלי עם ידו למאחורי אוזניי.
רק לאחר שהלך בגלל תקלה עם ניקול שפשוט הייתה צריכה אותו עכשיו ב"דרך פלא" כשראתה אותנו בפארק, שמתי לב שנראיתי נורא. זוועה.
הלבוש, השיער- הכל.
רצתי מהר לביתי, מובכת.
*סוף פלאשבק*
נזכרתי בכך שניקול בוגדת בו והתנערתי מעיניו המושלמות. "תשמע ג'וש, אני צריכה לספר לך משהו-"
המשפט הזה נקטע בצפירת מכונית. ניקול.
"טוב, אני צריך ללכת. להתראות טי (שם חיבה לטיילור)" אמר "נדבר מאוחר יותר"
"ביי, ג'וש"
הוא נכנס למכונית הפאר עם הגג הפתוח וברגע שהתיישב ניקול תפסה בפניו ונישקה אותו.
זה נורמלי, אל תדאגו, הוא נושם.
"אני אוהבת אותך…" גנחה.
שיערה החלק והחום, המושלם, גלש עד למתניה ועיניה ברקו ברשעות.
היו פעם בהן חשבתי, שאולי היא יודעת שאני אוהבת אותו והיא בכוונה מנסה לגרום לי לקנא. והאם אני קינאתי? אני קינאתי מאוד!
היא נסעה משם בעודה משאירה שובל אבק ועשן מאחוריה. ראיתי באופק את האוטובוס מתקרב ונעמדתי. עליתי על האוטובוס.
אמרתי לנהג "שלום" ו-"בוקר טוב" בנחמדות כמו שאני עושה כל בוקר, ולכל שאר התלמידים באוטובוס.
אני חושבת שכולם חיבבו אותי, פרט לחבורת הסנוביות והפרחות המקובלות האלו, שבינהן ניקול. אך הפעם, היא כמובן לא ישבה שם.
נדחפתי בין כל התלמידים העומדים, והתישבתי לצד ליזי ששמרה לי מקום, החברה הכי טובה שלי, וסיפרתי לה הכל. היא היחידה, מלבד אמא שלי, שיודעת שאני אוהבת את ג'וש. גם ליזי בתזמורת, אגב.
"הוא מאוהב!" צרחה כשסיימתי, ולמקרה שאתם חושבים שמישהו שמע- אתם טועים. הרעש באוטובוס כה חזק שאין סיכוי שמישהו יישמע.
"מה פתאום!" מחיתי "חוץ מזה יש לו חברה!" הוספתי.
"הוא בחור טוב, הוא לא ירצה לפגוע בה ולזרוק אותה! זה יהרוס לה את המוניטין!" ניסיתי להסביר לה "כך שזה לאמשנה אם הוא אוהב אותי"
"אה! וכאילו כשהוא ידע על הבוגדת הזו והכל, הוא לא ירצה לזרוק אותה?!"
לא היה לי מה לענות.
"את צריכה לספר לו שאת אוהבת אותו." סיכמה לבסוף, בדיוק כשהאוטובוס עצר.
ירדנו ממנו ושתינו ניגשנו לחדר התזמורת.התעוררתי לקול השעון המעורר שהראה שהשעה 06:00. כן, מוקדם. מאוד.
ככה זה שאתה בתזמורת.
קמתי לדלת השירותים שבחדרי, צחצחתי שיניים והברשתי את שיערי הבלונדיני והגלי. קלעתי אותו לשני צמות.
אתמול, ברגע שכיוונתי את השעון המעורר, קבעתי עובדה: היום זה יום חשוב עבור ג'וש ואני אהיה מהממת עבורו.
אסור לנו לבוא עם עגילים מתנדנדים לתזמורת אז ענדתי עגילי קריסטל שהדגישו את תוי פניי העדינים ולבשתי גופיה כחולה עם מכנסיים כחולים. זה הלבוש שאני אלבש מתחת לבגדי התזמורת.
נזכרתי בכך שג'וש אמר שיהיו לבנות תלבושות חדשות. קיוויתי שזה נכון.
השעה הייתה כבר 06:30. ארגנתי מערכת והלכתי להביט במראה. לבשתי את משקפי ההיפסטר.
שמעתי רעש פתיחת תריסים. ניגשתי לחלון שלי, שהיה כבר פתוח, וראיתי את ג'וש. הוא הבחין בי. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסי פוטר שיוכל להחליף לבגדי הקוואטרבק.
הוא הבחין בי.
הוא שלף את החוברת בריסטולים וכתב:
'את נראית מהמם'
הסמקתי כמו מטורפת. יצאתי מהחדר כדי להעיר את אחי הקטן בן ה- 8, ליאו. שלא יאשימו אותי שהוא יאחר לבית ספר.
למעשה, חיפשתי תירוץ להתחמק מג'וש.
אחרי שהוא התארגן, ירדנו למטבח ומזגתי לו קורנפלקס.
אמא הצטרפה.
"איזו הפתעה נעיצה לפתוח את היום…" אמרה בקולה המתנגן.
נפרדתי מהם בחיבוק והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס.
ג'וש כבר היה שם והבחין בי. הוא היה לבד.
"התארדנת יפה. בשביל מה? המשחק?" שאל וחייך את חיוכו המושלם. הוא הזיז כמה קצוות שיער שלא נאספו בצמה מפניי. הלב שלי נמס לתחתונים.
"ב.. ב… בשבילך" גמגתי " זה יום חשוב"
/אוקיי, טיילור, בא ננסה משפט שלם? בסדר?!/ חשבתי לעצמי.
שתקנו ופשוט הבטנו אחד בשני.
השיער המושלם שלו היה מסורק לצד ועיניו ננעצו עמוק בשלי. חייכנו.