שכונה פרק 44

פרק 44: "בסוף הכול טוב,אם לא טוב סימן שזה לא הסוף"
••••••••••••••
נכנסתי לחדר בעצבים. שכבתי על המיטה עם הפנים
לכיון הקיר,לא רוצה לראות אף אחד.
נשימותי התחילו להאיץ,הלב דופק במהירות והדמעות ללא שליטה מרטיבות את הפנים.
בכיתי, בכיתי ללא קול,ללא צליל..רק דמעות ועניים אדומות.
איך? איך אני יעבור לבית אחר? מאיפה לנו הכסף לקנות בית טוב? כל החבורה תתפרק,כל אחד במקום אחר..איך אני יהיה עם אסף? אני מרגישה שסוף העולם הגיע!
לעבור דירה,בהתראה כל כך קצרה..הרחק מהמקום שגדלתי בו,הרחק מהבית שלי,המקורי!
אני לא מתכוונת לגור ליד שכנים עשירים שנוהגים במרצדס וכל היום מדברים על כסף וכסף!
"יעל" קולה של ירין הפסיק את המחשבות ועצר רת הטורנדו הענקי שהיה במוחי.
משכתי באף ולא עניתי לה
"את בסדר?" שאלה
"מצוין" עניתי,ושוב משיכה באף.
שמעתי את צעדיה מתקרבים,לא רציתי שהיא תתקרב, שתישאר איפה שהייתה.
"בטוחה?" שאלה ושמה את ידה על הכתף שלי
"אל תיגעי בי" לחשתי בכעס שהיה טעון בי
"את ממש ממש לא בסדר" קמה מין המיטה שלי וצעדה מחוץ לחדר
"את מטומטמת,מתנהגת כמו ילדה בת חמש" צעקה. עברתי למצב ישיבה במיטה והסתכלתי עליה לא מבינה. היא התהלכה בחדר מצד אחד לצד שני..
"את פשוט מפגרת את לא מבינה שאין מה לעשות? את לא יכולה ללכת אליהם ולהגיד שהם לא יכולים לעשות את זה,כי הם כן! אנחנו בעינהם בילתי ניראים. הם פשוט מעדיפים לשכוח אותנו ואת לא מבינה שאת סתם ילדה קטנה ומטומטמת! לאן תלכי? עם מי את תדברי? הם בחיים לא יקשיבו לך בחיים!" צעקה והדמעות של שנינו ירדו במורד הלחיים.
הסתכלתי עליה,היא עליי ובשנייה יצאה מהחדר וטרקה את הדלת.
שכבתי שנית במיטה,רגליי צמודות לבטן וראשי קבור בתוך כרית לבנה.
אולי היא צודקת? יש משהו במה שהיא אומרת..חבורה של ילדים לא תוכל לעשות כלום נגד ראש עיר חרא אחד!
••••••
אבא וסער הקטן הגיעו מהבית כנסת,ישבנו כולנו סביב שולחן מרובע וגדול מעץ. שתיקה עברה בין כולנו.
"אתם מתכוונים לעזוב?"שאלתי,לא נגעתי באוכל
"זה לא נקרא לעזוב,זה לעבור דירה"אבא אמר
"אותו דבר"לחשתי ושיחקתי שוב עם המזלג
"אבל למה?" אמרתי לאחר שתי דקות של חשיבה קצרה
"כי אין ברירה יעל"אמרה אמא והסתכלה לתוך עיני
"יש ברירה"התעצבנתי "הם לא יכולים לסלק אותנו מהבית שלנו" העברתי את מבטי לירין שגילגלה את ענייה.
"יעל,אמרתי לך כבר." אמרה אמא ושבה לאכול
"אתם פשוט לא מבינים,תקועים בעולם משלכם" אמרתי ושמתי את המלג על השולחן בעצבים
"יעל"צעקה גדולה נשמעה מפיו של אבא
"אני לא מוכן לשמוע על זה מובן?" צעק
"סבבה,קח אטמים" אמרתי בעצבים וקמתי מין השולחן.
הלכתי לחדר,שמתי כפכפים ואספתי את השיער לקוקו גבוה
"לאן זה בואי לאכול"אמרה אמא
"אני לא רעבה" אמרתי וסובבתי את הנעילה של הדלת עם המפתח
"יעל לא קמים באמצע השולחן תחזרי אפילו אם את לא רעבה"צעק אבא שלי,אני פשוט לא מבינה איך אנחנו מאותם גנים
"זין זה לא מעניין אותי" אמרתי וטרקתי את הדלת. באמת שהפעם הם עברו את הגבול!
נכון הם ההורים שלי,נכון אני צריכה להתייחס אליהם בכבוד אבל למען ה' תקשיבו למה שיש לי להגיד! תמיד אתם במעין בועה ואתם לא יוצאים ממנה!!
עליתי לגג שלי,לגג הפרטי שלי..אני והג'וקים..
התקדמתי בבכי גדול לעבר החומה הקטנה שמגודרת סביב הגג וישבתי על הריצפה,ראשי נשען עליה ונתתי לדמעות לזלוג,שיחררתי אותם..
מילמלתי מילים,תפילות לה'..שישי בערב אני בוכה אליו,האבא הגדול שתמיד נמצא למעלה!
אולי תעזור לי הפעם?
רק הפעם!
לא ביקשתי כסף,לא ביקשתי הצלחה,ביקשתי להיות מאושרת,להיות עם חיוך אמיתי..
ביקשתי לצאת מהבעיה הזאת,ביקשתי למצוא נחמה בליבך.
תמיד שקשה לי אני מבקשת למות,להעלם מהעולם הנורא הזה,אבל הפעם שקשה לי יותר מתמיד אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות ולעזור למי שאני אוהבת.
עם כמה שהמקום שאני חיה בו זה לא יוקרה,אבל במשך כמעט 17 שנה אני במקום הזה,והמקום הזה זה הבית שלי,העצים שטיפסתי עליהם בגיל שש, שהתחלתי לרכוב על האופנים בגיל שבע
שבנינו את בית העץ
שחשבתי שאני יודעת לעוף ונפלתי מהבית עץ
כל הזיכרונות שלי הם מפה,כל הרגעים השמחים וגם העצובים הם מפה, כל זה הילדות שלי שבחיים לא תחזור על עצמה.
איפה אני יעבור את אותם זכרונות? זה כבר קרה, וזה קרה פה! במקום הזה!
ניגבתי את הדמעות אבל אחריהם הגיעו עוד חדשות.
הרגשתי שחלל ריק,שחור וגדול ממלא את הלב שלי ורק מתרחב לכל הגוף שלי..
חיבקתי את רגליי חזק,הצמדתי אותם אל הגוף וראשי נח עליהם
הדמעות המשיכו והמשיכו,כאילו יש הספקה גדולה של דמעות ואי אפשר לעצור את זה
"היי" קול הבהיל אותי וישר קפצתי מהחלום שהייתי שרויה בו
"מה קרה?" אסף היה מולי,יושב 'ישיבת צפרדע' ומלטף את קצוות השיער שלי
"מה אתה עושה פה?" שאלתי ומחיתי דמעות יבשות
"את בסדר?" שאל לא מבין
"אני מרגישה מצוין מה אתה עושה פה?" נעמדתי ואחרי נעמד גם הוא
"פשוט לא קיימנו את השיחה שהבטחת לי אז באתי אלייך לבית ואבא שלך אמרת שהלכת לפני איזה ארבעים דקות בערך" אמר
"כמה?" שאלתי
"ידעתי שאת תיהיי פה"חייך אלי ומשך אותי לחיבוק גדול ומנחם
"עכשיו באמת מה קרה?" שאל ועדיין הייתי שקועה בתוך הגוף המוצק שלו.
לא רציתי שזה ייגמר, לא רציתי לעזוב.
דמעות חדשות הגיעו והרטיבו את החולצה הכחולה שלו,דמעות חדשות הגיעו ומרחיבות את החלל השחור והגדול..