שכונה פרק 43

פרק 43"פחד הרס יותר חלומות ממה שכישלון יהרוס אי פעם."

מדרגה אחר מדרגה,קומה אחר קומה..נעמדתי מול דלת הבית מתנשפת,החום הזה קשה לי מידי.
פתחתי את הדלת ומגלה שאמא עדיין עומדת ליד הכריים.
"אממ אמא" השענתי את גבי לקיר שצמוד למטבח
"תגידי איפה היית? למה את אף פעם לא עונה?" התרגזה. היא הפנתה את מבטה אלי כדי לקבל תשובה הולמת. והמבט שלה לא ביסר טובות.
"אין לי סוללה ונכבה הפלאפון" בלעתי את רוקי בקולניות,בתקווה שלא אמצא את עצמי תחת מתקפה של צעקות.
"אז יכולת להתקשר ממישהו אחר" אמרה וחזרה אל הסיר המלא באוכל.
"קרה משהו אמא"פלטתי מין הפה בשקט
"מה קרה עכשיו?" שאלה בחוסר סבלנות,יום שישי מוציא ממנה את הכוחות..ובצדק משעה שמונה היא עסוקה באוכל.
אנחה של כובד יצאה מפי. "הינה" הגשתי לה את הדף שתלוי בחצי שכונה
"תבטיחי לא להילחץ רק" עצמתי את עיני בחוזקה
"מה זה?" צעקה קטנה יצאה מפיה
"יש להם רשות לעשות את זה?" צעקה.
"כניראה"אמרתי חלושות. עניה לא זזו מהדף,ראיתי כבר איך האוכל נשרף אז ישר העברתי ללהבה קטנה.
"ראיתם את זה?" קולו של אבא נשמע ואחריה טריקה של דלת. הסתובבתי בחצי סיבוב קולטת את המבט שלו
"אוריה מה נעשה?" שאל את אמא שלי
"אולי מהמטבח איתם?" שאלה בעניים נוצצות
"אני לא חושב שזה יעזור"השפיל את מבטו שוב לעבר הדף האכזרי.
קרב מבטים בין אמא לאבא,מעבירים מסרים סמויים דרך העניים..
"טוב אמא,סיימתי לנקות את החדר של הקטנים" ירין הגיעה ונחה על הכיסא מעץ מעייפות.
"מה יש לכם?" אמרה ואחרי המשפט לא איחר לבוא הפיהוק הקולני.
"הדגים" הערתי לאמא שלי ומיהרתי לצאת מהמטבח.
מזווית העין ראיתי אותה בוחשת במהירות את הרוטב וענייה עצובות..
"איה" פרצה בבכי קולני הילה
"נו די די" אמרתי והחזקתי אותה בשני ידיי,התקדמתי אל החדר והושבתי אותה על המיטה.
"רוצה לעזור לי לבחור שמלה לשבת?" שאלתי אותה וחיוך קטן נפרש על פניה הקטנות
"סער" אמרתי מעט עצבנית ומעט מבוהלת, הילד הקטן נמצא בתוך הארון משחק בטאבלט..לא פלא שהבצת כזה שקט
"סער" אמרה אחרי בצחוק הילה. כמובן שלו לא הזיז כי הוא המשיך לשחק במשחק שלו
הרמתי אותו בזהירות ושמתי אותו על המיטה שלי
"תשבו פה ולא לזוז" אמרתי והילה חייכה והנהנה בראשה..לעומת סער שראשו דבוק לטאבלט.
בחרתי שימלה פרחונית,רכבה וקצרה,לקחתי הלבשה תחתונה ונכנסתי למקלחת.
התקלחתי בזריזות במים קרים,ואחרי שהתנגבתי הלתבשתי וחזרתי לחדר, כשעל ראשי מגבת שעוטפת את כל השיער בסילסול.
ראיתי ששני הקטנים נעלמו אז הסתכלתי בזריזות על הפלאפון וגילתי שהוסיפו אותי לקבוצה חדשה.
הסתכלתי על ההודעות במהירות והרוב רשם שכל ההורים מתכוונים לעזוב וחלק רוצים להישאר. באותו רגע אמא קראה להדלקת נרות אז מיהרתי להגיע,כיביתי את הפלאפון והגעתי בזריזות למטבח
"אמא לפני שתדליקי מה את מתכוונת לעשות?" שאלתי במבט עצוב.
"כניראה שנעזוב,אין ברירה אחרת" השיבה וקשרה על ראשה מתפחת לבנה.
"אנחנו לא עוזבים" מחיתי בעצבים
"זה לא נתון לוויכוח"השיבה והתחילה לקרוא מתוך הדף את התפילות..
במקום להתפלל על בריאות בשבילי,שיניתי את התפילה הקבועה,בכל ליבי צעקתי לשמיים,לאבא שיושב בכיסא גדול ומועטר בזהב..צעקתי שאני רוצה להישאר..