שכונה פרק 40

פרק ארבעים:"אפשר להוציא את הבן אדם מהשכונה אבל לא את השכונה מהבן אדם"
~~~
בתוך דקות ספורות כולנו ישבנו על הספסל המוצל, מתחת לעץ הגדול.
שקט,שקט שמחריש אוזניים.
לכל אחד היה ביד את המכתב הנורא,את המכתב שישנה את חיינו.
הסתכלתי על הדף,אות ואות,בוחנת,מקמטת,מיישרת ושוב מרוב עצבים משליחה אותו ארצה,אל הריצפה המחוספסת.
"פאק איתם"מילמלתי בעצבים
"מה נעשה" שאלה טל
"אני לא חושב שיש מה לעשות"מילמל גיא לא מרים את עיניו מהדף
"תמיד יש מה לעשות" אמר עומר,הוא הסתכל על כולנו,מעביר את מבטו מאחד לשני,כיאילו חושב.
"פאק" התעצבנתי,קמתי מין הספסל בוערת,כולי אש.
"יעל"שמעתי צעקה,זה לא עניין אותי רציתי רק להרוג את הבן אדם החרא הזה שתלה את המודעות.
"יעל" הקול נשמע שוב בבירור. הסתובבתי בעצבים ובמרחק קצר גיא הסתכל עליי מתקרב לאט.
מחיתי במהירות את הדימעה שזלגה מנסה להחזיק את הדמעות בפנים.
"בואי"פרש את ידיו,התקדמתמ שלוש צעדים וכבר הייתי מכורבלת בתוך ידיו,שם מצאתי נחמה וחום כמו תמיד.
"ממתי שקשה את בורחת?" שאל מלטף את שערותיי השחורות.
"אני לא בורחת" אמרתי מכתימה את החולצה שלו בדמעות
"אנחנו נעבור את זה,מבטיח"לוחש לעברי
"אל תבטיח דברים שאתה לא יכול לקיים" התנתקתי מהחיבוק,רק מולו אני מרשה לעצמי להתפרק.
"אז אני יקיים את זה" חייך לעברי,הסטתי את המבט למאחוריו וראיתי שכולם מדברים וצועקים
"בואי נחזור"הושיט את ידיו. מבטי נתקע על אסף, הוא בקושי דיבר ומידי פעם שלח מבטים לעברינו.
"לפעמים בא לי להעלם"אמרתי וישבתי בספסל קרוב
"ובא לך עכשיו?"שאל
"כן,יותר מתמיד"השענתי את ראשי לאחור מסתכלת על העננים הלבנים,כל כך יפה שם למעלה..
"אז במקום להעלם בא לך להילחם?"שאל
"להילחם?" שאלתי והסתכלתי מהצד עליו שמראה כמו תמיד שליו ורגוע
"כן,נילחם נגדם,הם רוצים למחוק את השכונה נכון? לא ניתן להם" התיישבתי בחזרה מסתכלת עמוק לתוך עיניו
"בואי להילחם,יש לנו סיכוי להצליח"חייך במבטו הרך
"נילחם"חייכתי בחזרה ושבנו אל העדר פילים שמתווכחים
"הלו שומעים?" שאלתי,כל המבטים הסתכלו עלי ואני אליהם
"אנחנו נילחם נגדם" חייכתי לעבר גיא שעמד צמוד לספסל,נותן לי את הבמה
"מה נילחם?" שאלה בציחקוק שיר
"אנחנו נישאר פה,נראה לכל הטחונים האלה שהכסף נוזל במקום זיעה,שאנחנו קיימים,נשמיע את הקול שלנו ברחבי העיר,אנשים עוד ידעו מי אנחנו" התלהבתי מהרעיון,וכמה שזה נראה משחק אמיתי אנחנו נלחמים פאקינג על הבית שלנו,על הצרכים שלנו..לא מגיע לנו להישאר? לא מגיע לנו לחיות כמו בני אדם? מגיע!
"תשמעי זה החיים שלנו..לא בטוח שזה יצליח" אמר גל בפרצוף מאוכזב.
"זה יצליח,בטוח שזה יצליח"חייכתי בשילוב ידיים
"איך את כל כך בטוחה?" שאל אסף
"כי אנחנו נתאחד עם השכונה באזור בן גוריון" אמרתמ בהרמת גבה
"בן גוריון? איפה שאושר? וכל הכנופיות?" נעמדה אורטל
"אל תיהי צדיקה פתאום,להם קורה אותו דבר הם יהיו חייבים להסכים" אמרתי
"וואלה אני בעד"אמר עומר לפתע,חייכתי אליו
"מה בעד זה דבילי" אמרה טל ונעמדה לידי
"זה לא משחק אנשים,זה הבית שלי אני לא מוכנה לאבד אותו בגללכם" הרימה את ידייה
"מכאן או מכאן את בכל זאת תאבדי אותו עדיף להילחם" אמר גיא
"לא יודעת,אני פורשת" אמרה והלכה אל ביתה. תחושה של אכזבה היכתה בליבי כמו סכין חד שמסובבים ומסובבים וממשיכים לסובב
"אני..אני גם לא בטוח" אמר בשקט גל
"מה אתם ספקטים?" צעקתי,והופ..הוציאו את הסכין מליבי והכאב נותר ומתפשט על כול גופי. אני מנסה לא להראות להם שאני חלשה אני חייבת להמשיך לשכנע אותם,זה הסיכוי היחידי.
"אני לא יודע מה איתכם אנשים" נעמד עומר "אבל אני עם יעל"חיבק אותי חיבוק צדדי
"גם אני"אמר גיא
"גם אני" נעמד לידנו אסף
"גם אני"צעקה נועה מחייכת ונעמדה לידנו,מול הספסל
"טוב,גם אני"לקח נשימה והצטרף גם גל.
כולנו מביטים בשיר
שיר בוחנת את הציפורניים שלה
אנחנו נועצים מבט בשיר
שיר שמה לב ומחזירה מבט
"נו כבר יכלבה"מילמלתי
"בכול ליבי" אמרה ושמה את יד ימין על הלב ונעמדה מולנו. "אני איתכם,באש ובמים, בקור ובחום,בחורף ובקיץ,באביב ובסתיו ב.."
היא איתנו" עומר סתם לה את הפה באמצע המונולוג המרגש.
"זה לא פייר" רטנה שיר
"טוב צריך לדעת איך לצרף אותם" נעמדנו במעגל
"יש רעיונות?" שאלתי
"למישהו יש את המספר של דודו?אושר?רפאל?" שאלה אורטל.
כל המבטים ננעצו בי,הרגשתי מוזר כאילו אני ערומה באמצע תל אביב.
"יעל"חייך עומר
"יעל" חייך גם אסף
"יעלוש" הסתכלה מוזר שיר
"טוב אני מתקשרת" גילגלתי את עיני והוצאתי את הפלאפון מהכיס של הפיג'מה.
לאחר מבט ארוך שהפלאפון מונח בין האוזן לבין הכתף,הבנתי שאני ושיר היחידות עם פיגמה!!