שכונה פרק 29

אחרי רבע שעה של צחוקים ופדיחות שסיפרו האחות נכנסה וביקשה לצאת כי שעת הביקור הסתיימה.
רגע לני שכולם עזבו המשפחה באה להגיד שוב שלום
"אני ישאר איתך" אמרה אמא, אני לא רוצה שהיא תעביר את המוצאי שבת שלה בישיבה על כורסה
"זה בסדר אמא תלכי לבית תשני שם"התחננתי
"לא זה סופי"גערה
"אמא" צעקתי "לכי עכשיו" הלסתות התקשו מכעס, גם ככה אני רותחת שעומר לא בא ושאני פה בבית חולים במקום להיות בבית.
"אני לא.." אמרה בקול שקט
"אני רוצה להיות לבד,מקסימום תבואי בבוקר"ביקשתי
"תפסיקי עם השטויות שלך אני נשארת"התווכחה, עקשנית כמוני מה לעשות.
נפרדתי מאבא בחיבוק חזק וכמובן בתודה שסחב אותי כמה פעמים,ואני לא הכי רזה בעולם.
עדן חיבק אותי גם וירין הביאה נשיקה בלחי, התאומים הקטנים שיחקו במכשירים ואפילו להתראות לא אמרו לי!
האחות שוב נכנסה,בדקה אותי שוב ראתה שהכל תקין והוציאה את האינפוזיה מהיד
"אחח" מילמלתי בכאב
"אם מחר המצב ישתפר את תוכלי ללכת לבד עוד בצהרים"אמרה וחשפה שיניים ישרות ולבנות.
"תודה"חייכתי בחזרה
"לילה טוב"אמרה ויצאה מהחדר.
"את רואה אמא,אני מרגישה מצוין" אמרתי
"תתחילי לשתות יותר מים ותרגישי יותר טוב"אמרה בפיהוק.
הסתובבתי לצד השני,מחשבות עוברות וחולפות. כל זה קרה בגלל מים? האחות אמרה שבגלל שלא היו מינירלים בגוף וגם בגלל מקרה מסוים שגרם לאיבוד שליטה,אני פה.
ועומר,אפשר להבין אותו..בטח הוא לא מוכן לבוא בגלל מה שקרה,כמו שאני מכירה אותו הוא לא מפסיק להאשים אותו. אם זה היה תלוי בי הייתי עושה את זה שוב כדי להציל אותו.
ואספי,מזה אני בדיכאון..אני בגדתי באהבה שלי. ביחיד שאוהב אותי כפי שאני ולא בגלל הגוף שלי. אני חברה חרא,פשוט חרא!
אני אפס!!
מי אני בכלל?סתם עוד אחת שהיא חושבת שהיא באמת שווה משהו?
אני לא שווה כלום,אני הרסתי את החברות שלי ושל אסף.
עצמתי את עני מכאב,הכאב בחזה שלא עוזב. הנשימה שלי מתקשה מרגע לרגע,אני לא מצליחה לשאוף אוויר.
"לשאוף ולנשום..לשאוף ולנשום" מילמלתי לעצמי. איפה הפאקינג הכפתור המזדיין הזה.
לחצתי על העיגול הקטן והאדום בתקווה שהאחות תגיע במהרה,ושוב פעם הכאב החד ששורף בחזה.
"אמא"מילמלתי,מנסה להוציא את המילה שהיא תשמע,אך היא עבר ישנה.
הרגשתי איך האוויר שוב עוזב את גופי והפעם לא חוזר, דפיקות לב מהירות, זיעה קרה על המצח ואני לא מפסיקה ללחוץ על הכפתור.
"מה קרה?" נכנסה בבהלה האחות לחדר בסערה. הרגשתי איך עיני נעצמות והדבר היחיד שאני רואה זה חושך!
•••
"איך את?" שמעתי קול,פתחתי את עיני בעייפות והבזק לבן שרף את העניים.
"אמא?" שאלתי
"אני פה"החזיקה את ידי,פתחתי שנית את עיני והחדר הלבן נראה,חדר מלא במכשירים, חדר שאחוז כאב.
"היה לך שוב התקף" לחשה לאוזני
"כמה זמן ישנתי"מילמלתי בעייפות
"הרבה,תחזרי לנוח" לחשה שנית ועצמה את עיני.