שכונה חדשה, אהבה חדשה ! פרק כפול :]

בס"ד

פרק 15

הקבוצת נערים התקדמה לעבריי, לא הייתה באפשרותי ללכת ביציאה אחרת. הסתובבתי אחורה והתחלתי לצעוד עמוק יותר אל תוך הפארק. שמעתי צעדים מאחוריי, לא הסתובבתי אבל הגברתי את מהירות צעדיי בתוך תוכי רעדתי מפחד.
"נשמה" מישהו צעק לי
"איזה פצצה" שמעתי מישהו אומר לי
"היי את, בואי תתקרבי לא נפגע בך" מישהו אמר ונורא נבהלתי
"לאן את הולכת נשמה, אני מדבר אלייך נשמה" שמעתי מישהו אומר והיה נראה שהוא ממש קרוב אלי
הסתובבתי אליהם.
"אני צריכה ללכת הביתה" אמרתי
"את לא הולכת עד שאנחנו לא אומרים לך שמותר ללכת" מישהו אמר
"איפה פרח" שמעתי מישהו מהצד אומר
"רן, ס'תכל איזה פצצה היא" אמר מישהו
"בואנה היא שווה יותר מרונית הזאת" שמעתי מישהו צועק
"אני רוצה אותה" שמעתי מישהו אומר
"אני צריכה ללכת" אמרתי כמעט בדמעות
"מה לא הבנת פרח, את לא הולכת עד שאני אומר הבנת נשמה" אמר לי
רציתי לבכות באותו הרגע, נורא פחדתי.
"רן כוסעמק, תן לה ללכת ראבק" שמעתי מישהו אומר כשהוא מתקדם לעברנו
"בואנה ינועם, יחתיכת חרא קטן לאן נעלמת" אמר מישהו בשם רן
"היא רוצה ללכת, תן לה כוסראבק, שאני לא יפרק אותך שמעת" אמר לו נועם
"אנחנו הולכים אל תדאג, לא ידענו שזאת הבחורה שלך" אמר רן
"אני לא הבחורה שלו" אמרתי בשקט
"לך כבר ראבק" אמר לו נועם והם הלכו בריצה
רציתי לבכות, מי היה יודע איך זה היה נגמר. אם לא נועם הם כבר מזמן היו עושים את מה שהם רצו לעשות מההתחלה.
"את בסדר?" שאל אותי נועם
"כן, תודה" אמרתי
"בכיף, תשמרי מרחק מהקבוצה של רן הם חבר'ה דפוקים" אמר לי
"אל תדאג, כנראה שאני כבר לא אבוא לפארק הזה" אמרתי
"לא, פשוט אל תסתובבי לבד במיוחד שלא בחושך" אמר לי
"תודה, ממש תודה אם לא אתה אז כנראה שכבר היה מאוחר מדי" אמרתי לו
התיישבנו על ספסל קרוב, הייתה בנינו שתיקה, לא שתיקה מביכה שאף אחד לא יודע מה להגיד זאת הייתה שתיקה נעימה.
"מתי חזרת מבית החולים" שאל אותי פתאום
"היום" אמרתי
"איך את מרגישה" שאל אותי
"הרבה יותר טוב" עניתי
"סבבה" ענה לי
"אתה יכול ללוות אותי עד ליציאה של הפארק בבקשה" שאלתי נבוכה
"כן, אין בעיה" ענה לי
"פשוט אני מפחדת שהם יחזרו ואז אתה יודע מה…. אני לא מפחדת מהחושך.. אני מפחדת שהם יחזרו אתה מבין?" שאלתי מגמגמת
"הכול בסדר, אין לך ממה לפחד את איתי" ענה לי וצחק
הרגשתי מוגנת לידו, בטוחה.

פרק 16
אנחנו הולכים שוב פעם בשתיקה קצת מביכה הייתי אומרת. לא ידעתי מה אומרים במצב שכזה, מה באמת אומרים חשבתי, בעודי חושבת על מה לומר נועם כבר מקדים אותי.
"מה את עושה מחר בצהריים?" שאל אותי
"יש לי שיעור פרטי עם דור במדעים אחר הצהריים" השבתי
"איזה דור, דור פרץ?" שאל אותי
"כן אני חושבת ששם המשפחה שלו פרץ" אמרתי
"זה אחי, לא ידעתי שהוא מלמד אותך מדעים" אמר לי
"תמר ראתה שאני מתקשה בזה והיא הציעה שדור יעזור לי" אמרתי
"אם את רוצה, אני יכול לעזור לך במקום דור. אני טוב במדעים, אני לא משוויץ אבל אני מצטיין בתחום" אמר לי בצחקוק
"אפשר לנסות" השבתי
"מחר ב4 וחצי ניפגש בכניסה לפארק" אמר לי
ראיתי שכבר עברנו את הכניסה לפארק, זאת אומרת שבמקום שנעצור בכניסה ונלך כל אחד לדרכו, המשכנו ללכת עד הכניסה לבית שלי.
נפרדתי מנועם לשלום ועליתי למעלה לבית שלי, ידעתי שאמא שלי תתחרפן כשהיא תראה אותי כי אמרתי לה שתוך 5 דקות אני מגיעה. פתחתי את הדלת
"איפה היית גברתי הצעירה?" שאלה אותי אימי
"חיפשתי את הפאלפון" השבתי
"חצי שעה?" אמרה לי
"אין אור הכול היה חשוך, אמא את לדבר עם משה על זה" אמרתי
"תזכירי לי לדבר עם משה, עכשיו בעניין הפאלפון למה בכלל שחכת אותו, בשביל מה קניתי לך פאלפון שתשכחי אותו!" שאלה אותי
"ואיפה הפאלפון שלי שנתתי לך?" שאלה אותי שוב
למזלי לא איבדתי גם את שלה, למזלי. אם הייתי מאבדת אותו סופי היה כואב ומר אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.
"אמא אני צריכה לישון, יש לי בית ספר אל תשכחי" אמרתי
"לכי לישון לכי" אמרה לי בחיוך
עליתי למעלה, התיישבתי על המיטה וחשבתי איך לעזעזל אני אמורה להראות את הפנים שלי בבית הספר. מה אני אומר לאביב אנחנו הרי יושבים באותו שולחן ועוד המקרה המביך שקרה לנו. איך אני אדבר עם נועם.