שכול | 4(שקדוש)

אני מופתעת שמישהו מ'במחנה' זיהה אותי לפי השם.
אני מופתעת שמישהו קורא כתבות בכזאת דקדקנות, שזוכר את השם של המחבר.
אני מרגישה מוחמאת אבל מוטרדת באותו הזמן.
אני חושבת שאני מגזימה קצת, הרבה. קצת הרבה. אבל אני מחליטה להתעלם.
אני מרימה את הנרתיק גיטרה ומחכה לאופיר שיסגור את כל הפינות הפתוחות. כשהוא מסיים אנחנו יוצאים,והדרך עוברת בשתיקה.
כשאנחנו נעמדים ליד מפתן הדלת שלי, אני מתקרבת ומחבקת אותו. אני מרגישה את פעימות הלב שלו מגבירות קצב.
אני מריחה את ריח הבושם שלו. אלוהים, הבושם שלו.
הוא מרים את ראשי ומצמיד את שפתיו לשפתיי.
אני מסמיקה, ושנייה אחר כך חומקת פנימה.
אני מציצה מבעד לחלון.
הוא מרים ומוריד ידיים, כנראה שנאנח. הוא הולך.
אני עולה במדרגות ופותחת את הלפטופ שלי.
אני יושבת מול החלון, בו משתקפת הזריחה.
אני מקלידה את דעותיי לדף וורד חלק, שמסמן שמות ושגיאות באדום.
אני שומעת רעש קל.
תפיפות.
אני מרימה את המבט. טיפות הגשם הקלות מתנגשות בזגוגית חלון הזכוכית.
אני מחייכת.
אני מחכה מספר דקות, בהכתבת דעות ושפיכת אוצר המילים על ולתוך הדף, וסוגרת את הלפטופ.
אני משתחלת למיטה.
השינה מדלגת עליי.
המחשבות מפתחות דעה.
אני טובעת בתוך הבלגן, שאני עצמי יצרתי.