שכול | 3(שקדוש)

לא האמנתי.
חשבתי שאני מדמיין.
שקד כהן? לא. אין מצב שזו היא. או ש…. כן?
היא התקרבה לבר ונגעתי בכתפה. היא הסתובבה אליי, וחייכתי אליה ברוך.
"שקד כהן?" אני שואל. היא חושבת קצת. היא נשענת קדימה קצת, ובוהה בי.
"כן" היא מסננת בקול חלוש. אני מלקק את השפה התחתונה ונושך אותה. היא מסתכלת עליהן. השפתיים שלי. אני מגחך.
"מעיתון 'המחנה'?" אני שואל. היא קופאת במקומה ומחווירה. אני מסיים את השוט בשלוק וחוזר להסתכל עליה.
אני נשאר על הבר, למרות שהיא כבר מזמן מטפסת על הבימה ועל הטונים של קולה.
השעה חמש לפנות בוקר. אני די בטוח שאחיו של ניר כבר מזמן הסתלק עם איזו בלונדה. אני מגחך כשאני חושב על זה.
היא יורדת מהבימה, בפעם האחרונה, ומכניסה את הגיטרה לנרתיק שלה.
"קרעת את התחת, אה?" אני מנסה בחברותיות לסחוט תשובה לשאלה שנשאלה מזמן.
"כן…" היא עונה ולא טורחת להעיף מבט. היא נכנסת מאחורי הבר ומרימה משהו, ששוכב בתוך שקית סופר.
"תעני לי" אני מסנן בחוסר סבלנות. היא מסתכלת עליי. עיניים כהות.
"כן." אין לי מה לומר.
אני חושב על הזמן שבזבזתי בישיבה, בהמתנה לבחורה שלא תחליף איתי מילה ובטח שלא על הכתבות שלה.
אני מכחכח בגרון, מניח מספר שטרות ומושך בקבוק וודקה ממתחת לבר.
היא מסתכלת עליי.
"אני דווקא אוהב את הכתבות שלך" אני מסנן, שנייה לפני שאני יוצא.
משאיר ערימת שטרות ובחורה המומה מאחורי.
חוזר,
יחד עם אור הזריחה שרק עולה ועולה.