שי משמים – פרק 1

שי
7:00
צילצול השעון גרם לי לפקוח את עיני ואוטומטית לשלוח את היד לכיוונו, התיישבתי משפשפת את עיני בעייפות ונעמדתי על רצפת הפרקט הקרירה, גררתי את רגלי לכיוון הכיור שבחדר האמבטיה ושטפתי פנים.
7:20
כיתפתי את תיק הגב שלי ויצאתי מהדירה שלי נועלת פעמיים ומכניסה את המפתח לכיס השמאלי כשבידי הפנויה אני אוחזת בספר שלא סיימתי לקרוא אתמול.
7:30
הכנסתי את הרו-קו למכונה והמתנתי לציפצוף שיאשר את הנסיעה, הלכתי לעבר הכיסא האחרון באוטובוס צמוד לחלון והרמתי את האוזניות מכתפי לאוזני תוך כדי הפעלת השירים מהפלאפון ודיפדוף מהיר בספר עב הכרס לעמוד האחרון שקראתי.
7:45
ירדתי מהאוטובוס ובהליכה איטית התקדמתי לכיוון הבית ספר בזמן שאצבעתי האמצעית נמצאת בתוך הספר ומונעת ממנו להיסגר, נכנסתי בשעריו והתקדמתי להמשך המסדרון עליתי למעלה ופניתי ימינה לכיתה, פתחתי את הדלת וגררתי את עצמי לסוף הכיתה, שם בשולחן הצדדי אני מבלה את רוב זמני בין אם זה לקרוא או לצייר או לעיתים נדירות להקשיב לשיעור, התיישבתי על הכיסא ונשענת לאחור כשראשי מופנה לחלון ועיני בוחנות את מזג האוויר ושניה לאחר מכן חזר מבטי אל הספר ועיני החלו עוקבות לאורך שורות הספר צמאות לעלילה.
8:00
הצילצול, הסימן שלי להוריד את האוזניות ולכבות את הפלאפון ומנגד להמשיך לקרוא, רוב המורים קיבלו את זה במורת רוח אבל אין להם כל כך מה לעשות נגד התחביב שלי סלש אובססיה שהיא כמובן הספרים.
'שיגרה' הרהרתי לעצמי בזמן שהמורה איחרה מעט לשיעור מה שלמרבה האירוניה לא היה חלק מהשיגרה, עיני המשיכו לשוטט על המילים בספר כששקט שרר בכיתה ורק קולה של המורה נשמע ברקע "תלמידים, תלמידות, הכירו את התלמיד החדש שילמד בכיתתנו, קבלו אותו יפה ועזרו לו להשתלב ולהתאקלם" המורה אמר ואני זקפתי את אוזני למילים 'תלמיד חדש' בפעם האחרונה שהיה כאן תלמיד חדש זה לא ניגמר יפה בינינו' חיוך מריר עלה על פני, נשמתי עמוקות וחזרתי לספר אבל משהו הפריע לי, התחושה הזו שמישהו מסתכל עלייך, בוחן אותך, תחושה שאני מכירה ולא אוהבת בלשון המעטה.
הרמתי את עיני בתנועה חדה ובחנתי את זוג עיני הקרח שבחנו אותי, הם היו שייכות ל'תלמיד החדש' שעדיין עמד בקידמת הכיתה והסתכל עלי בענין, החזרתי לו מבט בוחן וסקרתי את פרצופו בעיון אך לא בענין, שפתיים ממוצעות אף מחוטב זוג עיני קרח עצמות לחיים ושיער שחור שעמד באופן מבולגן על ראשו כששערות בודדות נופלות לטווח ראיתו, 'צרות' הבהבה נורה בראשי אך מיהרתי לכבות אותה ולהמשיך להביט בו.

אביב
נכנסתי לכיתה החדשה שלי וחיוך זחוח עלה על פני כשראיתי את הבנות מביטות בי בהערצה ומנגד את הבנים בהתרסה.
חייכתי למורה שהציגה אותי לכיתה בתור 'התלמיד החדש' לא ממש הקשבתי הייתי עסוק בלבחון את הילדים שיהיו חבריי לחצי שנה זו ולשנה הבאה והאחרונה.
מבטי נח על שיער בלונדיני קצר שבניגוד לכולם לא היה מרוכז בי או במורה אלא במשהו שנח בין ברכיה, התאמצתי מעט והבחנתי בספר בכריכה שחורה ובעובי שיקח לי בערך ארבע שנים לקרוא.
כנראה שהיא הרגישה את מבטיי עליה כי היא הרימה את עיניה בתנופה ונעצה בי מבט חודר.
עיניה היו בצבע חום בהיר שפתיה ורודות אפיה קטן עורה חיוור מעט וזוג משקפיים שחורות עיטרו את פניה בחן, עיניה שוטטו על פני בדיוק באותה צורה שעיני שוטטו על פניה ולבסוף נעצרו על עיניה שנעצרו עוד קודם על עיני, מלחמת מבטים סמויה התרחשה בינינו פיה התכווץ בהתרסה ועיניה המשיכו לנעוץ מבט חודרני בעיני, חיוך שחצני עלה על פני כשהיא הסיטה את מבטה בחזרה לספר ואני הטתי את אוזני כדי לשמוע את קולה של המורה מוביל אותי למקומי החדש.
עיני לא עזבו את הבלונדינית, פניה הקטנות והילדותיות מעט וחוסר הענין שהיא הפגינה כלפי כל אלה גרמו לי רק להתענין בה, אני מודה הייתי מעט מסוקרן לגביה, ובכן לא בכל יום מוצאים ילדה שלא מעונינת בבנו של איש עסקים בין הגדולים במדינה ואולי היא פשוט לא שמעה את זה, אני ידאג לעדכן אותה החלטתי והתישבתי במקומי.
סיבבתי את ראשי בפעם האחרונה לעברה כדי לראות אותה באותה הפוזה, הילדה הזו שווה בדיקה סימנתי לעצמי בראש ופניתי להביט במורה שהתחילה בשיעור.

שי
הצילצול נשמע ברחבי הכיתה ואני הרמתי את עיני מהספר דקה אחרי סיומו הצורמני.
הרמתי את עצמי מהכיסא וכיתפתי את תיקי כשאצבעי מורה על כך שנשארו לי פחות מעשרים עמודים לסיום הספר.
התקדמתי לכיוון הדלת כשגוף זר עצר את דרכי, הרמתי את ראשי מעט ופגשתי את עיני הקרח, נאנחתי בשקט וזזתי הצידה כדי לעוקפו אך הוא כמו עלוקה זז גם, " זוז" סיננתי בכעס כשראשי מתרומם לעברו לאט לאט בשל גובהו, הוא עקף אותי בראש, "לא הצגת את עצמך עדיין" הוא אמר והתיישב על קצה השולחן הקרוב, בחנתי את המעבר שנותר לי אך כאילו כמו קורא מחשבות הוא הניח שם את רגלו וחייך אלי חיוך מתגרה.
"כנראה שאני לא רוצה שום קשר אלייך אם ככה" עניתי בקול נוטף ארס ופניתי להביט בו בזמן שידי מתכווצת לאגרוף שבכל רגע מוכן להכותו.
"דברי יפה" שמעתי קול מוכר מאחורי, גל, הילדה הכי מעצבנת בשכבה "את לא יודעת מי הוא" היא אמרה ואני הקשבתי בחצי אוזן כשמבטי עדיין מרוכז בעיניו "הוא ה…" "היורש העתידי של תעשיות מקסטירס" הוא המשיך אותה ושילב את ידיו מחייך לעברי חיוך ניצחון ובוחן את תגובתי "אביב הרוש הבן של רפאל הרוש" הוא אמר והושיט לעברי את היד, הסתכלתי על היד בזילזול ופניתי חזרה להביט בו "דווקא אני חושבת שאני יודעת טוב מאוד מי הוא גל" אמרתי בקול ארסי והוא הוריד את ידו והחזיר אותה לחיקו בזמן שמבטו בוחן אותי בסקרנות מהולה בפליאה "הוא ילד שחושב שהעולם שייך לו מכיוון שאבא שלו אדם חשוב מאוד בתעשיות החשמל במדינה, הוא אחד שאין לו שם אין לו זהות רק השם של אבא שלו הולך לפניו וזו הסיבה שאנשים מעריצים אותו, הוא אדם שגורלו ועתידו נקבע ביום שנולד והסיכוי שלו לשנות אותו קלוש מאוד מכיוון שלמה לו להתאמץ ולהשקיע בשם הפרטי שלו כשכל העולם נתון בידיו כשרק אומר את שמו של אביו?, הוא בנאדם שלא משקיע, שרגיל שהכל מוגש לו על מגש של כסף, שרומס אנשים בדרך לתהילה, שנמצא בבית הספר רק מכיוון שמעמדו מחייב אותו בכך או כמו שאמרתי כבר בנאדם חסר זהות" סיימתי ושאפתי אוויר אל ראותי, הוא הביט אלי בהבעה אטומה משום שחיוכו ירד לאחר כל מילה שאמרתי, "הבנת מי הוא גל?!" אמרתי בקול ארסי ועיני לא עזבו את עיניו לרגע.
הוא התרומם מעט ומשך את רגליו, עברתי במעבר שנוצר ויצאתי מדלת הכיתה מרשה לעצמי לחייך זה באמת היה יום שובר שגרה,
אני לא מאלה ששופטים אדם על פי מראה חיצוני אבל הוא? זה גם הגיע לו וגם זה המצב אם יש לו טיפת שכל אני משוכנעת שהוא יודע את העובדות האלה גם, לסיכום אני לא צופה להפרעות נוספות מהאביב הזה.

או אילו ידעתי כמה טעיתי.

אביב
כששמעתי את קולה העדין אך הארסי אומר לילדה בעלת השיער השחור, גל כמדומני, שהיא יודעת בדיוק מי אני אוזני נפתחו והבטתי בה בפליאה, אך המילים שהיא הוציאה מהפה גרמו לי למחוק את החיוך הישר שלי ולהביט בה ברצינות תהומית, היא קראה אותי כמו ספר פתוח, כמו שהאנשים הכי קרובים אלי לא קראו אותי בחיים, כשההיא יצאה מהכיתה הסתכלתי על נעלי והבנתי כמה המילים שלה צודקות כמה שהגורל שלי נקבע כמה שאני חסר זהות.
הרמתי את מבטי והבטתי בגל היא הסמיקה וזה החזיר לי מעט מהביטחון העצמי שנרמס, "איך קוראים לה?" שאלתי והבטתי בה, "שי" שמעתי קול של גבר "שי-לי יותר נכון" פניתי להביט בהפתעה בבחור שקם לעברי וכיתף את תיקו, "דן" הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה "ולטובתך תתרחק מהילדה הזו היא לא שווה את זה" הוא אמר וקולה היה רווי בשנאה ורחמים ביחד.
שיי אתה אומר" אמרתי וניגשתי לחלון הכיתה, חיפשתי אותה במבטי. "שם" שמעתי אותו אומר ומצביע לעבר עץ גדול במיוחד בסוף החצר, שיערה הבלונדיני נגע בקצותיו על כתפיה ואוזניות גדולות נחו על אוזניה בשעה שעיניה שוטטו בין דפיו של הספר האין סופי.
וכמו סימן משמים היא הרימה את עיניה ופגשה את מבטי, הפעם היה תורה לחייך כשהסטתי את מבטי ופניתי למקומי כשחבורת הילדים מלווה אותי במבטיהם, "לקפיטריה?" שאלתי-קבעתי והם הינהנו,
הסיפור בינינו לא נגמר שיי, הוא רק התחיל.