שיר, נעים להכיר :) פרק- 9

יום שישי בבוקר.
אצלנו יום שישי הוא יום אחר, משהו באוירה שלו שונה.
אנחנו מסדרים את הבית ומקשטים אותו לכבוד שבת. כששבת נכנסת אנחנו עושים קידוש, אבא לפעמים הולך לפני לבית כנסת.
אנחנו לא דתיים, אבל אבא שלי הגיע ממשפחה מסורתית ונורא חשוב לו לשמור על מנהגים כמו קידוש, סעודת שבת, לא לאכול בשר עם חלב וצום ביום כיפור.
קרצפתי את רצפות השיש הצפופות והמהמתי לי מנגינה שקטה. בחוץ היה חמים. השמש זרחה במלוא הדרתה והבריקה את רצפות השיש שניקיתי.
"שירי!" מאי יצאה מהחדר שלה לכיוון הסלון.
"אל תדרכי שם! זה רטוב. אני אבוא אלייך:" מאי חיכתה לי בפתח חדרה. הנחתי את הכלים מידי ונאנחתי אנחה זקנה.
"מה רצית להראות לי?"
"תראי מה ציירתי!" לפעמים מאי כל כך תינוקית. היא הושיטה לי ציור… בציור היה שדה ולידו בית ומחוץ לבית עמדה משפחה מאושרת.
שתי ילדות, אבא ואמא.
"את מי ציירת?" הצבעתי על המשפחה המאושרת.
"אותנו" היא השיבה בחיוך.
"ומי זאת?" שאלתי בעדינות והצבעתי על דמותה של האם. לא ידעתי מה מאי יודעת או לא יודעת על אמא.
"אמא" השיבה ובחנה את התגובה המבולבלת שלי. נכנסתי לחדר של מאי והתיישבתי על המיטה שלה. סימנתי לה לשבת לידי.
"מאי… אמא כבר לא בדיוק חלק מהמשפחה" אמרתי בקול הכי שלו שיכולתי.
"היא כן"
"אבל היא כבר לא גרה איתנו."
"אבל לפעמים היא באה לבקר" היא הושיבה בפשטות. נשמתי עמוק כדי לא לבכות. הצלחתי.
"כבר הרבה זמן היא לא באה לבקר. ויכול להיות שהיא גם לא תבוא עוד הרבה זמן."
"אבל אני רואה כשהיא באה לבקר!! אני רואה אותה!!!" אמרה בתקיפות.
"היא גם מדברת איתי בלילה… אם היא לא מדברת איתי אני לא מצליחה להירדם." חיבקתי אותה חזק.
"את יכולה גם בלעדיה… צריך להתרגל לעשות דברים גם בלעדיה. את גיבורונת. זוכרת?" חייכתי אליה ויצאתי מהחדר. לא ידעתי שמאי מתמודדת ככה עם העזיבה של אמא. את האמת בכלל לא חשבתי על איך מאי מתמודדת עם זה.

זה היה לפני 4 שנים. אני זוכרת את היום הזה במעומעמם. אני הייתי אז בת 12 (יומיים אחרי הבת מצווה שלי), מאי בת שנתיים. זה היה יום קיצי. קיצי חמסין. החום היה בלתי נסבל. הלכנו אני, אבא, אמא, מאי ונלי (הכלבה שהייתה לנו) לפיקניק. הלכנו לגן קטן ברחובות. אמא פתחה את התיק ופרסה פירות, ארטיקים, מים וכריכים. ישבנו כולנו על הדשא וזללנו. מאי ואני התלוננו כל הזמן על החום, אז אמא הציעה לעשות מלחמת מים. התחלקנו ל-2 קבוצות. אני ואמא נגד מאי ואבא. המלחמה הייתה קצרה מאוד כי מהר אחר כך אבא ואמא התחילו לריב.
"אתה מרטיב את כל האוכל!" אמא צעקה על אבא.
"כולם כבר שבעים" הוא חייך אליה. היא חייכה אליו. זאת הייתה שנייה קסומה… שעברה מהר מאוד.
"אמא קר לי.. אפשר לחזור הביתה?" מאי רעדה מקור וטפטפה טיפות קטנות על הדשא היבש ועל נעליה האדומות.
"כן… תעלי הביתה" אבא ענה לה.
"מה אתה משוגע?! אתה מוכן שהילדה תחזור לבד?!"
"טוב מאי… אני אקח אותך" אבא החזיק בידה. ולקח את רצועתה של נלי.
"שיר.. תעזרי לאמא לסדר פה" קרא אלי והם התחילו להתרחק. הם נעלמו מטווח הראייה שלי. אני ואמא נותרנו לבד. כל כך אהבתי את הרגעים האלה… הרגעים שבהם זכיתי לתשומת הלב המלאה של אמא. היא הייתה רק איתי והיא הייתה רגועה. לא מצאה סיבות להתעצבן מכל דבר. אמא התיישבה ועצמה את העיניים הירוקות שלה. הנחתי על ירכה את הראש ונשכבתי על הדשא. היא שיחקה בשערי.
"שירלה! מה אני קוראת לך שירלה? אני שוכחת לפעמים שאת כבר גדולה. את כבר ממש נערה" שתקתי. לא הבנתי למה היא אמרה את זה.
"שיר… את מבינה דברים. נכון?"
"מה למשל?" שאלתי בתמימות.
"את מבינה שלפעמים לא הכל הולך… אני לא צריכה להגיד לך." הרמתי את ראשי והבטתי אליה כאילו בפעם הראשונה.
"מה לא הולך?!" צעקתי. היא השתיקה אותי.
"סתם… כל מיני דברים." ידעתי שהיא מדברת על אבא. כל התקופה הזאת הם היו רבים. על הדברים הכי שטותיים. פעם אפילו חשבתי שהם הולידו את מאי רק בשביל שתהיה להם עוד סיבה להישאר ביחד. זה היה כשלא סבלתי את העובדה שהיה עוד מישהו שלקח את מרכז תשומת הלב.
"כמו מה?"
"כמו למשל קשרים מסוימים"
"למה שזה לא ילך?" שאלתי.
"כי לפעמים אנשים פשוט מתאימים"
"אמא… את ואבא לא תתגרשו נכון?" שאלתי. כאילו שזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. היא צחקקה. זה כל כך הכעיס אותי. רציתי לברוח משם. הלב שלי דפק בחזקה. היא התנהגה מוזר. היא הפחידה אותי מאוד. צחוקה גבר.
"מה את מבינה בכלל? את רק בת 12. אני מדברת איתך כאילו שאני באמת יכולה להסביר לך משהו." היא פגעה בי. כל כך.
"בואי יפה שלי… זמן לחזור הביתה" הסתכלתי על הרצפה. לא רציתי להביט בה בכלל. היא אספה את הדברים והתחילה ללכת.
"נו… את באה?" שאלה בעצבים. שתקתי.
"טוב תחזרי עוד מעט… מתחיל להחשיך" היא הלכה והשאירה אותי שם לבד. הסתכלתי על הדשא שעוד נותר רטוב מטיפותיה של מאי. הבטתי בו. זה תמיד היה ככה, הייתי זוכרת את הפרטים הקטנים בכל תמונה שאמא והכעס שלה היו בהן, כדי לשכוח את הפרטים הגדולים. הכואבים. נשארתי בדשא זמן מה וקיללתי את אמא בליבי. כעבור כמה זמן חזרתי הביתה. בחוץ ראיתי מונית מתרחקת. אבא עמד בכניסה של הבית והביט בי במבט המום. רצתי לחבק אותו.
"היא הלכה…" הוא המהם. "הלכה"

בישלתי מרק, תפוחי אדמה ופשטידה לכבוד סעודת שבת. כשהכל היה בתנור/בגז עליתי לחדר והתיישבתי ליד השולחן לעשות ש"ב. הפלאפון שלי צלצל, זה היה יונתן. אחרי כמה צלצולים של התלבטות עניתי. הלב שלי פעם בחוזקה עצומה. ושערותי סמרו.
"היי" אמרתי.
"שיר!! מה קורה?"
"הכל טוב… מה איתך?"
"התגעגתי אלייך. לא ענית לSMS שלי"
"איזה SMS?" העמדתי פני לא יודעת.
"שאלתי אם את פנויה הערב.. אני בדרך הביתה מהבסיס"
"אהה… אמממ כן. אני פנויה"
"מעולה… אזז אני אבוא לאסוף אותך ב-9 וחצי.. בסדר?"
"טוב"
השיחה נותקה. התרגשתי. עברתי על הארון מליוני פעמים לבדוק מה ללבוש לערב, למרות שהוא היה מאוד רחוק. מצאתי שמלה פרחונית ילדותית ובחרתי אותה. הנחתי אותה על הכיסא וחיכיתי כל כך כבר לרגע שאצטרך ללבוש אותה, כשאצא לראות אותו.

פניתי את השאריות של הארוחה… נשמעו דפיקות בדלת. כמעט זינקתי לפתוח אותה אבל אבא השיג אותי.
"שלום" אבא אמר בנימוס.
"שלום אדוני. באתי לאסוף את הבת שלך" שמעתי את הקול של יונתן והבטן שלי התהפכה.
"ומי אתה? אם יורשה לי לשאול" הצצתי אליהם מבעד לקיר. ראיתי אותו, יותר יפה משזכרתי.
"אני יונתן גרין" הוא לחץ את ידי אבי.
"היי" הצצתי ממקום מחבואי. הוא חייך וקרץ לי. חייכתי אליו בחזרה.
"אנחנו בקינוח עכשיו, תצטרף" אבא הכניס אותו לבית. ידעתי שאבא בוחן כל תזוזה שלו. כולם התיישבו ליד השולחן חוץ ממני שהתנדבתי להגיש את הקינוח… הייתי חייבת להעסיק את עצמי לפני שאשתגע.
"אז איך זה ששיר אף פעם לא סיפרה לי עלייך?" כחכחתי בגרוני ונעצתי באבא מבט נזעם.
"אני לא יודע" הוא צחקק.
"פשוט לא יצא…" מלמלתי והגשתי לשולחן פירות וכדורי שוקולד. לא היה לי תיאבון אז פשוט התיישבתי ליד יונתן בשקט. 'היי' לחשתי לו 'היי' הוא לחש לי. חייכנו והסטנו את מבטינו חזרה לשולחן. כולם לקחו מהפירות וכדורי השוקולד.
"טעים" יונתן אמר.
"מאי הכינה" אבא אמר.
"מאי זאת אחותי" לחשתי באוזנו והצבעתי אליה. היא חייכ חיוך ביישני.
"זה מאוד טעים מאי" הוא אמר לה. היא הסמיקה. סיימנו לאכול.
"טוב אבא אנחנו יוצאים" אספתי את חפצי וקמתי מהשולחן. יונתן התרומם אחרי ולחץ את ידו של אבי.
"תשמור עליה!" אבא תפח על שכמו של יונתן.
"אל תדאג" אבא חייך אליו. יצאנו החוצה.
"לאן הולכים הפעם?" שאלתי בחיוך.
"לאן שאת רוצה" השיב לי.
"אין לי העדפה" אמרתי בסתמיות.
"יש לי רעיון" הוא חיוך לי חיוך מסתורי ושובב.