שיר, נעים להכיר :) פרק- 8

הבטתי במסך.
הודעה חדשה.
לא הייתי צריכה לשמור את המספר כדי לזהות אותו.
יונתן.
הגוף שלי התחרפן. דווקא עכשיו?! דווקא כשהצלחתי להסיח את דעתי ממך לכמה דקות אחרי הרבה זמן שלא? באמת?! תודה.
הרגשתי כאילו את הלב והמוח שלי עטוף קרום דק ושקוף שנקרא 'הגוף שלי' ושכולם יכולים לראות דרכו מה עובר לי עכשיו במוח ועד כמה אני מתרגשת מההודעה הזאת.
לא רציתי לפתוח את ההודעה שם.
חייכתי לדן חיוך מתנצל ופניתי לשירותים. נעלתי את הדלת, סגרתי את האסלה והתיישבתי עליה. במוח שלי היו 2 אופציות:
-למחוק את ההודעה לפני שאני קוראת אותה.
-לקרוא את ההודעה.
כמובן שהגוף הדפוק שלי (שפעל עכשיו כמו רובוט משוגע לקראת קריסת מערכות) נכנע לסקרנות המטורפת לראות מה כתוב. פתחתי את ה-SMS בידיים רועדות.

אני משתחרר מחר, פנויה בערב?

כאילו שזה ברור. כאילו הקשר שלנו לא נפסק. כאילו שהוא חושב עלינו. כאילו שהוא באמת רוצה לראות אותי.
ואולי הוא באמת רוצה לראות אותי?
לא. הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות. הוא מנסה להיות נחמד.
מאיפה הגיעו הרחמים העצמיים האלה? אני יפה. אני נחמדה. זה מספיק בשביל שהוא ירצה להיפגש איתי פעם נוספת, לא? לא.
טוב, אולי כן.
עצמתי עיניים. מה לענות לו? את האמת? אני משתוקקת לראות אותו. אני משתוקקת לחיבוק חם ממנו. אבל לא. זה פוגע בי אחר כך. כל מגע איתו יזכיר לי אחר כך שהמגע הזה נגמר. כל מילה שיגיד תזכיר לי שאני לא תמיד אוכל לשמוע את הקול שלו.
כי גם אם אראה אותו בסופי שבוע, אראה אותו רק בסופי שבוע. הוא חייל. הוא לא תמיד יהיה פנוי אלי.
על מה אני מדברת? אפילו אז אני בטח לא אראה אותו. אין בנינו כלום. זהו. די.
אני לא יודעת כמה זמן נשארתי שם. אבל דפיקות קלות על הדלת העירו אותי.
"תפוס" אמרתי לאחר שכחכחתי בגרוני.
"שיר… תפתחי לי… את שם מעל שעה…" זיהיתי את הקול של גל. איך עברה חצי שעה?! נרדמתי? בהתחלה חשבתי להתעלם ממנה אבל אז נכנעתי ופתחתי לה את הדלת לסדק צר.
"מה?" שאלתי בשקט. היא פתחה את הדלת לרווחה ונכנסה.
"גל!!"
"מה?"
"מה אם הייתי באמצע???"
"כן. אבל את לא." היא סגרה את הדלת מאחוריה ונעלה אותה.
"מה יש לך?" שאלה בתוקפנות. שקלתי אם לספר לה… בעצם למה לא? אני מספרת לה הכל… לא?
סיפרתי לה את כל מה שקרה… היא הקשיבה ולא קטעה אותי עד הסוף, שהיה מגומגם בגלל הבכי שלי. ישבנו ביחד על האסלה הסגורה, היא כרכה את ידה סביבי בחיבוק חם.
היא שתקה אבל חייכה חיוך גדול.
"למה את בוכה יפה שלי?" הביטה בעיני הלחות.
"את מוצאת חן בעיניו… הוא רוצה להיפגש איתך שוב! זה טוב." משהו במילים הפשוטות שהיא אמרה היה הגיוני. מלשמור את המחשבות המשוגעות לעצמי לא הבנתי מה הגיוני ומה לא… הדברים הסתמיים שאמרה לי היו נכונים.
"אז מה לכתוב לו?" שאלתי בתיסכול.
"שאת פנויה" הנהנתי. זה לא יכול להיות כל כך קשה.
"אני שמחה בשבילך. באמת" הוסיפה בטון הרציני והחם שלה שכל כך התגעגתי אליו. הבטתי בה לחוצה.
"איך אני יכולה לסמוך עליו גל?" שאלתי בקול שבור. הדמעות התחדשו.
"למה את מתכוונת? הוא רצה להיפגש איתך שוב… לא היית משהו חד פעמי.. הוא לא ניצל אותך"
"אני לא מתכוונת לזה…" לקחתי נשימה עמוקה.
"איך אני יכולה לדעת שהוא לא יעזוב אותי?" הקול שלי נשבר. היא תקעה את מבטה ברצפה.
"ולמה שזה יקרה?" היא לא הזיזה את מבטה מהנקודה בה התמקדה. היא פחדה מהתשובה.
"כי כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לרצות לעזוב אותי" עכשיו נשברתי סופית. בכיתי הרבה. חזק. גל שתקה וחיבקה אותי. היא לא העזה להרפות. ואני גם לא רציתי.
"אל תגידי את זה. היא… היא…" היא התקשתה לענות לי. הבאתי בה בתחינה. הייתי זקוקה לתשובה שאף אחד לא נתן לי.
"היא משוגעת שירי… הבעיה בה. לא בך."
"איך את יודעת?" שאלתי. אם היא לא תמצא תשובה אני אשבור את כל מה שיהיה בדרכי. היא שתקה. נשמתי עמוק וניסיתי לעצור את גל הבכי הבא. למזלי הצלחתי.
"אני פשוט יודעת" אמרה באופן שמשום מה היה נשמע לי הגיוני. שתקנו זמן ממושך. כמה שאני רגשנית בזמן האחרון.
"טוב… זה קצת מביך את יודעת…" אמרתי לה. בהחלט מביך. שתי חברות בתוך חדר סגור יושבות על אסלה…
"כן… כדאי שנצא" גל צחקקה… יצאנו מהשירותים. נבלעתי בתוך הקהל ולמזלי אף אחד לא שם לב שבכיתי ושהסתגרתי בשירותים.