שיר, נעים להכיר :) פרק-7

יום חמישי. הצלצול הגואל.
יצאנו מבית הספר.
"חופששש!!" גל צעקה ונשפכה עלי בעייפות.
"עד יום ראשון הבא" דן השיב בפסימיות. גל נתנה לו 'כאפת שטות'. אני שתקתי.
"אוקי… מה עושים היום בערב?" שאלה שרון.
"נצא.. עם כולם" גל ענתה לה.
"אם אני לא טועה יש לי בית ריק היום בערב… ההורים שלי יוצאים לתיאטרון או משהו כזה. אפשר להזמין את כולם אלי" דן אמר. דן הכי קטן במשפחה. יש לו 2 אחיות גדולות נשואות. אחת מהם גרה במישיגן, שיקגו, אחרת גרה 2 רחובות מהבית שלי… נשואה לחייל בקבע, היא רוב הזמן לבדה… היא מאוד קשורה למשפחה שלנו, אנחנו מזמינים אותה הרבה לארוחות, קוראים לה סיגל.
"מה את אומרת" דן תקע לי מרפק וניער אותי ממחשבותי.
"לגבי מה?"
"לגבי להזמין את כולם לקריוקי אצלי"
"אההה אממ לא יודעת… זה יהיה נחמד אבל אני לא יודעת אם יש לי מצב רוח"
"בטח שיש לך" שרון חייכה אלי. דן לעומתה הרצין.
"הכל בסדר?"
"בטח" עניתי… למרות שלא הייתי כל כך בטוחה. הייתי מבולבלת, עדיין. שבוע עבר מאז היום בו ראיתי את יונתן לראשונה בבר. לא הפסקתי לחשוב עליו מאז. על מה שקרה. הוא ערער לי את המחשבות והשתלט עליהם. התגעגתי אליו מאוד אבל אם זאת שנאתי אותו כל כך.
ידעתי שכלום לא יקרה בנינו. אולי יום אחד ניפגש במקרה ברחוב, הוא יביט הצידה ויכחיש כל קשר אלי, או סתם יחייך חיוך סתמי שמחייכים אל כל אדם ברחוב. הוא לא ידע שהחיוך שלו יחרט לי במוח וימשיך ללכת. למה אני חושבת עליו? אני יכולה לבחור שלא. אני בוחרת שכן. אבל למה? זה סתם מכאיב. אני אוהבת כאב? אני מתחילה להיות מזוכיסטית…
בלי לשים לב ירדתי לכביש בכוונה לחצות אותו.
"שיר!" גל צעקה. שברולט שחורה חרקה כ-20 סנטימרים ממני בכעס וצפרה 2 צפירות ארוכות ועצבניות. קפאתי. בהיתי במכונית והפנים המאוימות של הנהג הביטו בי בהשתוממות. חזרתי למדרכה בבלבול.
"משוגעת! מה חשבת לעצמך?!" גל רצה וגררה אותי משפת המדרכה. היא חיבקה אותי בלחץ.
"אההה… לא שמתי לב" מלמלתי. הדופק שלי רץ.
"עוד שנייה מתת!!" שרון אמרה בלחץ. היא תמיד לחוצה, שמתי לב לזה לאחרונה.
דן גם קצת נבהל אבל הוא לא טרח רק להלחיץ אותי יותר אלא עמד מופתע.
"אבל לא מתתי. נכון?! אז די. בואו נמשיך ללכת" הסתכלנו ימינה ושמאלה וחצינו את הכביש.
אחרי כמה זמן של לחץ, כעס ודאגה הם חזרו לדבר על ערב הקריוקי אצל דן. הלב שלי עדיין דפק מהר והרעדתי מפחד.
"שירי" דן אמר ברכות, כשהבחין שהבנות מתכננות טוב את הערב גם בלעדיו.
"מה?"
"מה יש לך בזמן האחרון?"
"אממ כלום… דן אני חייבת למהר הביתה… אני אבוא הערב! אולי." רצתי הביתה. הוא ניסה לרוץ אחרי אבל כשהבחין בנחישות שלי להיות לבד נותר במקומו והצטרף לגל ושרון שמין הסתם שאלו לגבי.
הגעתי הביתה. מאי וחברה שלה ישבו בחדר של מאי וציירו נסיכות. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.
הזעתי מהריצה שלי הביתה, אספתי את השיער שלי לקוקו גבוה. הלכתי הלוך ושוב בחדר.
"תרגעי" אמרתי לעצמי. קפצתי את ידי לאגרופים ונשמתי עמוק כמו שלימדו אותי. רק לא התקף חרדה. לא עוד אחד.
לאט לאט השתלט עלי הפחד הענקי הזה. התחלתי להזות. אמא זזה. היא מתקרבת אלי. נותנת לי משהו. זה פתק קטן. היא רצה. היא בורחת.
"אני לא אפתח את הפתק!" אני צועקת בניצחון. אני אנצח אותה הפעם אני חושבת לעצמי על אף שאני יודעת שאני הוזה. אין פה פתק ואין פה את אמא.
הפתק נעלם והתחלף בחור שחור שהרגשתי איך אני נשאבת אליו יותר ויותר. התיישבתי על המיטה בכבדות והרגשתי איך אני נופלת אחורה. לא. לא. לא. החזקתי חזק בשולי המיטה. החדר הצטמצם וסגר עלי. לא ראיתי כלום. עיני חשכו למרות האור הדולק שבחדר.
"תנשמי עמוק" אני פוקדת על עצמי. "עוד מעט זה יעבור" אני נושמת ועוצמת עיניים. אם גם ככה אני לא רואה כלום לפחות שתהיה לזה הצדקה.
אובדן שליטה. זה מה שזה. אובדן שליטה. אני לא יכולה לסבול את זה. אני תמיד בשליטה. תמיד. חוץ מברגעים הנוראיים האלה, בהם אין לי שליטה על כלום. באותם הרגעים הנוראיים האלה אני רוצה למות. נשמתי עמוק. פתחתי עיניים. החדר חזר לקדמותו.
מצאתי את עצמי על הרצפה. ראשי חבוט לרגלי השולחן הקטן שהיה עכשיו נפול מעלי.
התעלפתי? לא. לא יכול להיות.הקמתי אותי ואת השולחן. הרמתי את כל החפצים שהיו על הרצפה חזרה לשולחן. למזלי הם לא היו שבירים. הזעתי בכל הגוף. הפחד. הפחד הנורא הזה. אבל הוא עזב… זהו. אני בסדר. הלכתי לחדר של מאי, לראות שהיא בסדר. זה תמיד ככה. כל פעם שיש לי התקפים (דבר שקרה לי פעמיים או יותר השבוע) אני הולכת לוודא שמאי בסדר. שלא תקפתי אותה בלי לשים לב, שלא צעקתי והפחדתי אותה… וכמובן שלא ברחה. ברגעים כאלה, כשכלום לא בשליטתי אני מרגישה שכולם עוזבים אותי, שאני נותרת לבדי. כולם בורחים ממני כי הם לא מכירים אותי ככה.
פתחתי את דלת חדרה. היא וחברתה עדיין ציירו נסיכות, או שאולי זה פיות? שיהיה.
"מאי. אני אוהבת אותך." אמרתי פתאום, מאי המופתעת חייכה אלי ורצה לחבק אותי.
"גם אני אותך" היא לא ידעה עד כמה החיבוק הזה היה משמעותי בעבורי.
"רוצות לאכול משהו?" שאלתי את הקטנות.
"טוב" אמרה החברה בביישנות. הכנתי להם פסטה. הכל טוב. אני בשליטה.

ערב.
החברה הלכה. התארגנתי לקריוקי… רציתי ללכת, הייתי זקוקה לזה.
התחלתי להתארגן, התקלחתי מקלחת ארוכה.
חזרתי לחדר, פתחתי את הארון והתלבטתי מה ללבוש. מזג אויר משוגע. ככה זה בישראל. פתחתי את החלון, חמים בחוץ.
חזרתי לארון ובחרתי חצאית קצרה נפתחת כחולה בגזרה גבוהה, עם חולצה לבנה קצרה עם שרוולים מבד עדין חצי שקוף. התאמתי סנדלים חומים ואספתי חלק מהשיער בסיכה. החלק השני נשפך ברכות על גבי. התזתי מעט בושם על צווארי החשוף. התקשרתי לגל.
"יוצאים?"
"יוצאים"
נפגשנו בצומת הרחובות שלנו.
היא לבשה שמלה תכלת קצרה ללא שרוולים. היא תמיד לובשת שמלות.
"יאללה לדן" הלכנו רוב הדרך בשתיקה. ראיתי שגל רצתה לשאול דבר מה, אבל שתקה.
"מה?" שאלתי על השאלה שלא נשאלה.
"אני דואגת לך. את בסדר?"
"אני בדרך לזה" השבתי בכנות. הרגשתי משוחררת.
"אני שמחה… את יודעת שאני תמיד פה בשבילך"
"אני יודעת.. תודה"
הגענו לבית של דן.
מבחוץ נשמעו קולות אנשים ותזוזות רהיטים. נכנסנו. כולם כבר היו שם. התיישבתי ליד ליטל על השטיח האדום שבסלון המרווח.
"היי" אמרתי לה.. היא חיבקה אותי.
"מה קורה?" שאלה.
"הכל טוב" עניתי. למי יש כוח לשיחה רצינית עכשיו?
"אני מנחה!" גל צעקה למיקרופון ברגע שחטפה אותו וברקע נשמעה חריקה מחרישת אוזניים.
"אופס" היא אמרה בשובבות וסידרה את המקרופון.
"ערב טוב לכולם!" כולם שרקו "ברוכים הבאים לבית של דן… למרות שאני חושבת שכולכם כבר הייתם כאן… טוב אני לא אחפור לכם. מי מתנדב לשיר ראשון?" רונן היחיד שהרים את אצבעו. הוא עלה לשיר.
כולם ניסו להבליג כששמעו את הזיופים הנוראיים שלו. זה היה קשה. נשמעו צחקוקים בקהל. זה לא הפריע לו. יש לו ביטחון עצמי בשמיים. בסוף השיר כולם מחאו לו כפיים וחלק אפילו תפכו לו על הגב.
"הופהה הערב מתחמם! ועכשיו אני אקרא באופן אקראי למתמודד הבא שישיר דואט. בוא אביתר"
כולם צחקו. אביתר ידוע בקולו הרך והנעים. הוא הזמר בכיתה שלנו. בהתחלה הוא התנגד. אבל אחר כך הסכים לקריאותינו הרמות "אביתר! אביתר! אביתר!"
"בתנאי שזה דואט" אמר לגל שדחקה בו לעלות לבמה… לא שממש הייתה במה אבל זה פרט שולי.
"טוב נו… אם מי תרצה לשיר?"
"שיר" אמר ללא בלבול. אני ואביתר היינו פעם שרים הרבה יחד. היינו מבצעים דואטים. אף אחד לא היה שומע אותם כמובן…
הייתי מובכת. כולם הסתכלו אלי בפליאה, מה שהיה עוד יותר מביך. ליטל דחפה אותי ללכת. תהיתי מה יהיה יותר מפדח, להתנגד או לשיר לפני כולם. בסוף קמתי ונעמדתי לצידו.
הבטן שלי התרגשה כנראה, כי היא כאבה לי מאוד. גם אני התרגשתי. אביתר חייך אלי.
"את תודי לי על זה יום אחד" לחש באוזני. גל חייכה אלי בפירגון כשקלטה את הלחץ בפנים שלי וקרצה קריצה שרק אני הבנתי את משמעותה.
"מה תשירו?" גל שאלה.
"Green Day -Boulevard of broken dreams" ענינו ביחד. התאמנו על השיר הזה כל כך הרבה פעמים.
"בהצלחה" קראתי את שפתיו של דן שחייך אלי בהתרגשות. הנדתי בראשי לתודה.
המנגינה התנגנה ואביתר התחיל עם 2 שורות ראשונות, הצטרפתי אליו ועשיתי לו קול שני. הקהל מחה כפיים בהתרגשות, חלק שרקו. את הפזמון שרנו ביחד. את הבית השני הוא שר לבד כשהבחין שהתביישתי. את השלישי שרתי סולו בעצימת עיניים. פתחתי אותן לאט כששרנו יחד את הפזמון. יצרנו קשר עין. לא העזתי להסתכל על שום דבר מלבד העיניים הכחולות שלו. הוא ראה שהתרגשתי והחזיק לי את היד. עזרתי אומץ וניתקתי את ידי ממנו בפיזמון האחרון. שרתי חזק והתעלמתי מכולם. שיהיה. אם לרונן כולם מחאו כפיים בסוף עד כמה נורא זה יכול להיות?
השיר נגמר. המנגינה התחלפה במחיאות הכפיים הגדולות ובקריאות ההתפעלות של כולם. דן רץ לחבק אותי. כשהרפתי מהחיבוק אמר-
"חתיכת הופעה דפקת שם!" ונתן לי 'כאפת שטות'
"היי. על מה זה היה?" שאלתי כששיפשפתי את המקום בו נתן לי את הכאפה. לא שזה כאב, סתם רציתי לגרום לו רגשות אשם.
"על זה שאיתי את אף פעם לא שרה" צחקתי. תשואות הקהל נדמו כשגל קראה לבאים לשיר.
"שיט. איפה הפלאפון שלי?" לחשתי לדן כשגיא עלה לבמה והתלבט איזה שיר לשיר. חיפשתי אותו בתיק ובסביבתי שוב ושוב.
"תרגעי, הוא אצלי, הקלטתי אותך." דן נתן לי את הפלאפון. הבטתי במסך.
הודעה חדשה. לא הייתי צריכה לשמור את המספר כדי לזהות אותו.
יונתן.