שיר, נעים להכיר :) פרק-6

פרק ארוך… מקווה שלא תאבדו את הסבלנות :)
אהה וסליחה אם הוא קצת מוזר… כתבתי אותו כשהייתי מאוד עייפה.
קריאה מהנה :*

קמתי לבוקר גשום וקר. הקימה מהמיטה לוותה ביותר מידי כוח רצון, דבר שלא היה לי, נשארתי במיטה. אבא הגיע כעבור כ-10 דקות ודפק על הדלת.
"פתוח" קראתי בקול עייף.
אבא פתח את הדלת ונכנס לאט עם כוס תה מהביל בידו.
"היית נראית נורא עייפה, לא רציתי להעיר אותך"
"מה השעה?"
"כמעט 9 וחצי"
"אז יש לי היום יום חופש?" שאלתי בקול המתפנק שלי.
"כן" אבא אף פעם לא מתנגד לקול המתפנק שלי.
"קחי" הוא הושיט לי את התה החם בכוס החרסינה הירוקה שאני אוהבת. קיבלתי אותה ביום הולדת 7 מאפרת, יחד עם עוגיות בציפוי מרציפן ירוק ומפית ירוקה שהוספתי לאוסף המפיות שלי.
לפתטי את הכוס ונשמתי את האדים החמים והריחניים של התה.
"רעדת מקור בלילה" אמר בקול מסביר.
"תודה" השבתי. אבא הנהן ויצא מהחדר, התכסיתי בשמיכות ושמתי לב לשמיכה נוספת עלי. אחת שלא הייתה כשהלכתי לישון. אבא דואג להראות שהוא אוהב אותי בפרטים הקטנים.
שתיתי לאט את התה, הוא היה קצת מריר. נשענתי על הקיר וסרקתי את החדר בעיני.
'מה אפשר לעשות היום?' לראות סרטים במחשב, לבשל משהו, לקרוא ספר, לראות טלוויזיה, לנקות קצת את הבית (הוא זקוק לזה. מאוד.)
שמעתי את הדלת הראשית של הבית נסגרת… אבא בטח יצא לעבודה.
'נתחיל באוכל' חשבתי כשהבטן שלי השמיעה קירקורים ראשוניים.
הלכתי למטבח והכנתי ארוחת בוקר מפנקת שכללה: סלט יווני, חביתה, בייגל ומיץ תפוזים.
סיימתי לאכול ושטפתי את הכלים.
הגיע הזמן לסדר את הבית. כמה פעמים דחיתי את הזמן הזה.
סידרתי וניקיתי את הבית. הייתי מותשת. שכבתי בספה וקראתי ספר מוזר שהיה על הרצפה.
רטט. דן.
"שירי?" הוא דיבר בלחש והתנשף.
"היי… איפה אתה?" שאלתי אותו בסקרנות.
"אני וגל הברזנו הרגע מבית ספר"
"למה?"
"רצינו לבדוק מה קורה איתך… לא ענית אתמול והיום לטלפונים שלנו, לא הגעת לבית ספר… וגם… תכלס יש עכשיו שיעור חינוך ואין לנו ממש כח ללכת" זה היה הקול של גל. צחקקתי.
"אז… אתם בדרך אלי?"
"כן"
"טוב"
"ביי"
השיחה נותקה.
הדלקתי מוזיקה ושמתי אותה בקולי קולות התחלתי לרקוד עם עצמי. הדלת נפתחה.
"מסיבה בלעדינו?!" גל קפצה עלי בחיבוקים. כמה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. כמה דברים השתנו בי.
"מה פתאום? תצטרפו!" רקדנו ורקדנו ורקדנו וכמובן גם צחקנו (בכל זאת, דן היה שם)
"אז את מתכוונת לספר לנו למה לא ענית לנו אתמול?" גל שאלה כשצנחה על הספה בהתנשפות ועייפות.
"לא" צחקקתי. דן הביט בי במבט חודר… מסוג המבטים שלו שלא יכולתי לשתוק אחריהם.
"סתם… פשוט עזרתי למאי עם השיעורים ואז הייתי צריכה לנסוע לבקר את הדודים שלי וחזרנו ממש מאוחר אז הלכתי לישון מאוחר וקמתי מאוחר ולא היה לי כח ללכת לבית ספר" משהו בי פשוט לא הסכים לספר להם… התביישתי מידי.
"חבל… ציפיתי לסיפור פיקנטי" גל אמרה וגלגלה עיניים.
"סיפורים פיקנטיים יש רק לדן" קרצתי לו. דן סיפר לי הרבה סיפורים פיקנטים בעבר… על הרבה בנות והרבה דברים. לגל הוא בדרך כלל לא היה מספר דברים מהסוג הזה כי היא תמיד הייתה צוחקת עלי.
דן זרק עלי כרית.
"חצוף!" זרקתי עליו גם אני.
"היי היי היי! אין מלחמות בלעדי" גל פיזזה סביבנו וניסתה לזרוק עלינו כריות. טיפשי. מאוד טיפשי. בכל מה שנוגע לכוח גל לא ממש טובה… היא די שברירית.
דן השכיב אותי על הרצפה, התיישב מעלי וניטרל את הידיים שלי. הבטתי בו והוא בי ופתאום משום מקום זלגה לי דמעה. הוא קם והתיישב לצידי. מחיתי את הדמעה.
"שיר… מה קרה? הכאבתי לך?" הנדתי בראשי לשלילה וברחתי לשירותים. הוא נכנס אחרי ועמד מאחורי.
"שיר?" הוא הניח את ידו על כתפי. קפצתי. הוא הסיר את היד שלו ממני. הסתובבתי אליו. וצנחתי לחיבוק שלו פתאום בחוזקה. בכיתי בהיסטריה. הוא לא זז לרגע. הייתי כלואה בידיים החמות והנעימות שלו. ראיתי את גל מאחורי כתפו עומדת בחוסר אונים. אני אף פעם לא בוכה לידה. אני תמיד זאת שמגוננת עליה. היא הסתובבה והלכה למטבח.
"דן?"
"כן?" שמעתי את הקול העמוק והשקט שלו בתוך האוזן שלי.
"איך זה שאתה תמיד זה שמחבק אותי כשאני הכי צריכה?" הרגשתי את החיוך שלו. הוא שתק. כעבור כמה זמן התרחקתי ממנו ואמרתי לו בחיוך.
"בוא. גל נראה לי חטפה הלם"
"טוב. אהה ו… אני מצטער"
"אין על מה… זה לא קשור אלייך." לא ידעתי גם למה זה כן קשור. פשוט הרגשתי מועקה ענקית.
חזרנו לגל שישבה לחוצה במטבח.
"שירי? את בסדר?"
"כן" צחקקתי…
מאי נכנסה לבית.
"גל! גל! גל! גל! גל! גל!" צעקה כשהבחינה בגל.
"מה מימי?" ככה גל קוראת לה.
"את אמורה לעשות לי צמות. שיר אמרה שכשתבואי את תעשי לי צמות." גל הביטה בי במבט התודה-רבה-באמת שלה. החזרתי לה מבט מתנצל.
"את לא אומרת לדוד דן שלום?" דן שאל אותה בקול שהיא אוהבת.
"דוד דנדן!" מאי רצה ונתנה לו כיף.
"יותר חזק!" דן אמר והיא נתנה לו בהחלט יותר חזק.
"אחחחח! חזקה הילדה" היא חייכה בשביעות רצון. גל עשתה לה צמות.
"היא תמיד גונבת את ההצגה הילדה הזאת" אמרתי וכולם הנהנו.
אבא נכנס כעבור כמה זמן.
"שלום ילדים!" אמר בחיוך. אני תוהה אם מתישהו הוא יפסיק לקרוא לנו ילדים.
"הבאתי דברים מהמאפייה. מישהו רעב?"
לא ענינו כלום, פשוט התנפלנו על השקיות שהיו בידיו של אבא.