שיר, נעים להכיר :) פרק- 4

הדפיקות נשמעו על הדלת בבירור.
"אבא אני יוצאת לסיבוב" זרקתי אליו. אבא הוא לא מסוג ההורים החטטניים, הוא נותן מרחב. נתתי מבט אחרון במראה הקטנה שניצבה לצד הדלת ונשמתי עמוק. פתחתי את הדלת בהיסוס.
הוא היה יפה. יפה מאוד. התפלאתי שיכולתי בכלל לשכוח מראה כזה.
השיער שלו שטני, העיניים שלו חומות גדולות, האף שלו נסיכי, הוא גבוה, החיוך שלו משגע.
"את נראית מדהים" הוא קטע את מחשבותיי בקולו השקט והעמוק שריגש אותי.
'אתה נראה מדהים!!!!!!' רציתי לצעוק אליו, אבל במקום זה חייכתי בביישנות והשפלתי את מבטי.
הוא סימן לי עם הראש לבוא, יצאנו מהבית לרחוב השקט והחשוך.
"לאן הולכים?" שאלתי בהססנות.
"לא יודע…" ענה והכניס את ידיו לכיסים. הוא בהחלט לא בגילי.
"אז מה… את לא זוכרת כלום מאתמול?"
"כלום"
"יופי… הזדמנות שנייה בשבילי" קרץ לי. הלב שלי דפק כל כך בקול, פחדתי להעיר את השכנים.
"אז… איך אתה יודע איפה אני גרה?"
"טוב, בואי נגיד שלתת לך ללכת לבד לא הייתה ממש אופציה בהתחשב במצבך" צחקתי. הגענו לפיצרייה, נעצרנו. הוא סימן לי עם הראש להיכנס.
"אני לא רעבה" אמרתי בהתנצלות. הדבר היחידי שיכול למלא לי את הבטן עכשיו זה פרפרים.
"טוב, נמשיך הלאה" המשכנו ללכת ונכנסנו לרחוב שלא הכרתי. הוא נעצר מול אחד הבתים.
"חכי לי פה" הוא ענה. אם היה משהו שממש לא רציתי באותו רגע זה לחכות לו שם. החושך, השקט, הזכוכיות המנופצות ברצפה, בדלי הסיגריה, הרוח שהשמיעה קולות שריקה. בהחלט לא. אבל שתקתי. לא רציתי להראות פחדנית. הוא חזר כעבור כ-5 דקות והקפיץ מפתחות בידו.
"בואי" הוא פתח את דלת המכונית והורה לי להיכנס, התיישבתי מקדימה. הוא הקיף את המכונית, נכנס והתיישב לידי, הוא התניע את המכונית.
"לאן נוסעים?" שאלתי קצת בפחד.
"לים"
"לים?!" שאלתי בתמיהה. אמצע החורף. מי הולך לים?!
"את לא אוהבת ים?" שאל, כאילו זה השיקול היחידי.
"אממ אני כן"
"אז לים" הוא התחיל לנסוע. סיטואציה מאוד מוזרה. אני במכונית של גבר שאני לא בדיוק מכירה, נוסעת לחוף כלשהו. החלטתי לפתוח בשיחה.
"אז אפשר לשאול מי אתה?"
"כן"
"מי אתה?"
"אני יונתן, בן 18" הבטתי הצידה בחשש.
"אתה.."
"חייל? כן." טוב זה מחמיא. אני בדייט עם חייל… אבל שיט.
"אתה יודע שאני בת…"
"16" אמרנו ביחד. הופתעתי.
"אני יודע עלייך יותר משאת חושבת" הוא צחק. לא אהבתי את זה. משהו בזה היה לא צודק.
"מה למשל?"
"את רוקדת ב-lats dance, לומדת במקיף, יש לך אחות אחת, 2 כלבים, אמא שלך עורכת דין, אבא שלך רופא, את בן אדם אדיש, חברה שלך מקנאה בך בגלל שאת יותר יפה ממנה…"
"את כל זה אמרתי לך אתמול?"
"פלוס מינוס"
"לא."
"לא נכון?"
"לא… אין לי כלבים, אין לי אמא, אבא שלי עובד בדואר וחברה שלי מהממת"
"זה לא אומר שהיא לא מקנאה בך" משהו בזה שהוא התעלם מעצם העובדה שאין לי אמא הציק לי… לא שאני אוהבת שמרחמים עלי, ממש לא, אני שונאת שמרחמים עלי, אבל בכל זאת… התרגלתי לזה.
"חוץ מזה צדקתי?"
"אפשר להגיד"
ראיתי את שלטי היציאה מרחובות חולפים לנגד עיני והתחלתי להרגיש קצת לא בטוחה…
"טוב אז אני אספר לך קצת על עצמי אם לא אכפת לך… כמו שאמרתי קוראים לי יונתן, יונתן גרין, אני משרת ב'גבעתי', אני בסוף אימון מתקדם… יש לי אח גדול, אחות שגדולה ממך בשנה ועוד אח קטן… זהו נראה לי"
הרגשתי קצת יותר בטוחה עם פיסת האינפורמציה שהייתה לי.
הגענו לחוף, פתחתי את דלת המכונית. קר.
"יש שמיכה בבאגז אם אני לא טועה" הוא הוציא שמיכת צמר גדולה ונעל את המכונית. הלכנו לחוף. הים היה שחור ומאיים. הוא הניח את השמיכה על החול, התיישבנו עליה.
היה שקט מסביב מלבד לגלים שקצפו בקול על המזח.
"רוצה לרוץ, להתחמם?" שאל לאחר שהביט ברעידות גופי. הנהנתי, הוא הקים אותי, הורדנו נעליים והתחלנו לרוץ בשיגעון לאורך החוף על החול הנעים. ניסיתי להדביק את הקצב המהיר שלו. בהחלט חייל. הוא צחק והאט. רצנו הרבה. חזרנו לשמיכה מותשים ומתנשפים.
"מזל שהבאתי מים" הוא הוציא בקבוק ומסר לי, שתיתי, החזרתי לו. נשכבתי על הגב, הרגשתי את הלחות של החול הרך בשיערי. לא היה לי אכפת, הרגשתי אינסופית. הוא נשכב לידי. הסתכלנו לשמיים.
"הכוכבים נוצצים כל כך. תמיד רציתי להיות כוכב" אמר בטון מצחיק. צחקתי בשחרור, היה בו משהו מצחיק וכיף.
הוא הביט בי ואני בו. זה הרגיש לי קרוב מידי. הוא חזר להביט בשמיים. השמיים כאילו הביטו בנו בחזרה. המבט שלהם היה קשה לפענוח. אני מאמינה שהם חייכו.
הוא שלח יד ושיחק לי בשיער. שישחק. אף אחד לא פה. אף אחד לא יודע, אף אחד לא מרגיש. מותר.
"ביום ראשון אני חוזר לבסיס" הוא זרק משום מקום. למה? למה להרוס?
"אז מה?" שאלתי בביטחון שלא הבנתי מאיפה הוא הגיע.
"אז היום צריך להנות. בואי." רצנו למים וטבלנו רגליים. הוא השפריץ עלי מים לפנים ואני השפרצתי עליו. הוא ברח, רצתי אחריו והשפרצתי עליו כמות נכבדת. אחרי קרב ארוך וקשה הבנתי שזאת טעות מרה להילחם נגדו.
"נכנעת!" צעקתי.
"יאללה! עושים שניצלים" לא הבנתי מאיפה באה האנרגיה שלו. התגלגלנו בחול. הבנתי למה התכוון כשאמר שניצלים. ככה בדיוק נראנו והרגשנו. שטפנו את עצמינו במים. נהניתי. כל כך.
חזרנו לשבת על השמיכה, ספוגים. התיישבנו אחד מול השני.
"אמת או חובה?" הוא שאל. לא הפסיק להפתיע אותי לרגע.
"חובה" אמרתי בהחלטיות. אמת תמיד הכניסה אותי לצרות.
"תעשי את הבור הכי גדול שאת יכולה" התחלתי לחפור וחפרתי וחפרתי עד שבא גל מים ענק ושטף הכל.
"לעזאזל!" הוא צעק. שנינו צעקנו. צעקנו סתם… מילים מוזרות וחסרות משמעות. אחר כך שרנו בקולי קולות.
למי אכפת? אף אחד לא פה. אף אחד לא שומע. אף אחד לא ידע.
"תראו אותי! אני שמח סתם פתאום!" הוא צעק והד גדול נשמע אחריו. הוא הסתכל עלי, נשפכנו מצחוק. הרגשתי כמו ילדה קטנה ומטומטמת. למזלי אף אחד לא הסתכל מהצד בשביל להגיד כמה משוגעים היינו נראים.
הסתכלתי על חול שמתחתינו. החול בו היד שלי מצאה את שלו ומיד ניתקה את מגעה ממנה.
הוא הרים את הפנים שלי בעדינות. הסתכלנו אחד על השני. זה הפחיד אותי. זה היה אמיתי מידי.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"הכל מושלם" השבתי, הוא חייך בשביעות רצון. לא הורדתי את המבט ממנו. לא יכולתי. משהו בי צעק. השתולל. לגעת בו. להרגיש אותו.
אנחנו לבד. אף אחד לא פה. אף אחד לא רואה. אף אחד לא ידע ולא ירגיש. רק אנחנו. קר כבר לא היה לי.
התקרבנו. הראשים היו צמודים. השפתיים שלו נגעו בשלי ברכות, בעדינות, כאילו הייתי שברירית, בקלות יכולנו להינתק. הוא שלך את ידו והסיט את שערי אל מאחורי אוזניי והחליק אל צווארי. צמרמורת עברה בכל גופי הכנוע. שפתיו נעו לאט, התאימו את עצמן לשלי. לשונו נגעה בחום בשלי. אסור שזה יפסק. אסור. כשזה יפסק זאת תהיה טעות. עכשיו זה נכון. עכשיו זה הכי נכון.
ניתקנו. היינו שוב שני גופים נפרדים. כלום בי כבר לא היה נגוע. כלום בי לא הראה סימן. אז זה בסדר, אז לא ידעו.
הוא חייך אלי. לא רציתי לחייך אליו חזרה אבל חייכתי.
"אל תדאגי. זה לא קרה בדייט הראשון שלנו."
"זה הדייט הראשון שלנו." התעקשתי.
"צודקת… גם אני מעדיף שזה יהיה הראשון"
שיחקתי בחול, הידיים שלו השתלבו בשלי ונעצרו. הכל נעצר.