שיר, נעים להכיר :) פרק- 3

רעש. בכל מקום יש רעש. בתחנת האוטובוס, בסלון, בחוג, בבית ספר.
כל דבר צריך להתריע על מנת שידעו שהוא קיים. כמה רעש אפשר?! סגרתי את דלת חדרי וסוף סוף מצאתי קצת שקט. נחתי על המיטה. חשבתי. פשוט חשבתי. שום מכשיר מצפצף לא קטע את המחשבות שלי.
תהיתי, מה יותר שקט? רעש או שקט? ברעש המחשבות שקטות ובשקט המחשבות רועשות. תמיד משהו ממלא את החלל. למה? מה רע בשקט אמיתי?
לעזאזל עם זה כבר. שוב השאלות המעצבנות האלה. פילוסופיה הם קוראים לזה. שם יפה לדבר מפחיד, למחשבות מטרידות.
קמתי מהמיטה והדלקתי את הרדיו, שמעתי שיר שקט והתחלתי לרקוד. סוף סוף לרקוד בלי שאף אחד מסתכל עלי. אני יכולה לעשות את התנועות הכי מגוחכות שאני רוצה. הנה אני קופצת ומוציאה לשון, סתם כי אף אחד לא מסתכל. אלוהים כמה שאני מגוחכת. צחקתי לעצמי, כן. אפשר גם לצחוק לעצמי, לא צריך לעשות עם עצמי דברים משוגעים, אפשר גם סתם לצחוק.
פתחתי את החלון, אויר צח נשב עלי. עכשיו קר. למי אכפת? אף אחד לא יודע. אף אחד לא דואג שלא אצטנן. אהה נכון, עדיין יש אותי. אני עדיין דואגת לעצמי. ובכל זאת לא אכפת לי. אז מה,אז קצת קר לי, זה לא ישנה כלום בעתיד. מחר כבר לא יהיה לי קר אז מה אם עכשיו קצת קר? המשכתי לרקוד מהר עד שנפלתי על הרצפה. החדר הסתחרר סביבי. מצחיק. לא זכרתי שחפצים יכולים לזוז… אבל בעידן הזה… איזה זקנה אני. אני מתקנת את המחשבות של עצמי? אולי אמרתי את זה בקול… החפצים הפסיקו לזוז. החזקתי לעצמי את הראש.
כמה שתיתי?! דן אמר שיותר מידי… אולי זה היה בוריס הברמן בכלל? לא… איך קוראים לו, סשה? שם רוסי כלשהו זה בטוח.
בתוך ים המחשבות האלה נרדמתי.

הבוקר בא מהר מידי. קמתי, הרדיו כבר ניגן את שירו המליון בערך. איך הא לעולם לא מתעייף?
קמתי מסוחררת לשירותים. צחצחתי שיניים… אוי שיט. בבקשה. בבקשה שאתמול לא קרה. בבקשה שלא השתכרתי!
מזל שהיום יום שישי ויש חופש. לא הייתי יכולה להתמודד עם המבטים המסוקרנים היום בבית הספר. לפחות אני לא זוכרת יותר מידי, בטח אז גם לא הייתי יוצאת מהמיטה.
אז כן, אתמול הייתי פעם ראשונה בבר. כשחושבים על זה, זה היה רעיון דפוק ללכת לשם מלכתחילה. שטפתי פנים ועשיתי לוליטה.
"שיר?" מאי צעקה מעבר לדלת.
"מה?" השבתי.
"שיר??!"
"מה?!"
"שירר!!?!?!?!" מאי צווחה בהיסטריה. פתחתי את הדלת.
"מה?"
"אוף. קראתי לך! לא שמעת אותי?!"
"שמעתי. כל הבניין שמע."
"אז למה לא ענית?" כמה שהילדה הזאת מעצבנת לפעמים.
"מה את רוצה?" שאלתי בעייפות. אין לי כח לעוד ויכוח מטופש, חסר הגיון או מטרה.
"הפלאפון שלך צלצל" היא הושיטה לי את המכשיר הישן והמקרטע שלי.
"תודה" לקחתי אותו מידיה.
שיחה שלא נענתה מאת 05029932468
הנחתי את הפלאפון בצד, אם זה חשוב יתקשרו שוב.
נכנסתי לחדר והתחלתי לעשות שיעורי בית במתמטיקה. מספרים. מספרים. מספרים. ועוד ועוד מספרים.
למה יש כל כך הרבה? לא יכלו להגביל את כמות המספרים? אני מתערבת שחיים של אנשים היו הרבה יותר קלים לפני המצאת השברים והמינוסים.
סיימתי את שיעורי הבית. פתחתי את היומן לראות אם יש עוד עבודות או מטלות.
איך שכחתי? יש היום מסיבת יום הולדת לאפרת…
מנגל בפארק אם אני לא טועה. כל שנה אותו דבר, אותם משחקים, אותן ברכות, אותן מתנות. כאילו שלא התבגרנו באיזה 10 שנים.
אמא שלה לוקחת את מסיבת ההפתעה הזאת כל כך קשה, מקשטת את הפארק בנושא מסויים, מכינה 3 עוגות: גבינה, שוקולד ופאי תותים, עושה מנגל צמחוני, מביאה אורות צבעוניים, מחלקת הזמנות מודפסות בדואר, קונה לבת שלה שמלה חדשה, מאפרת אותה ועושה לה תסרוקת.
גברת בלום היקרה- אנחנו לא בני 5. לא נבוא למסיבה של הבת שלך בגלל שהיא מושקעת. אף אחד לא בא למסיבה של הבת שלך כי היא מושקעת, באים אליה מרחמים, מפחד שאף אחד לא יבוא.
ואם תשאלי למה, זה בגלל שאין לה כמעט חברים. כי אסור לה לצאת אחרי 9 בערב ואסור לה להיות לבד עם בנים. אז גברת בלום היקרה… המסיבות המטומטמות שלך לא עוזרות לבת שלך להשיג חברים. תאמיני לי, אם רק היית נותנת לה, היא הייתה עושה את זה לבד.
וברגעים כאלה- תודה שאין לי אמא.
פתחתי את הארון וחיפשתי מה ללבוש למסיבה.
משהו לא פתוח מידי- שאמא שלה לא תחשוב שאני פרוצה ואז לא תתן לאפרת להסתובב איתי כי אני מדרדרת אותה.
לא משהו זרוק- כי אמא שלה תחשוב שאני מוזנחת.
אוף לעזאזל! למה אני מנסה להרשים את אמא שלה, מה זה? דייט?!
בסוף בחרתי ג'ינס וסוודר בצבע ורוד בייבי, התאמתי לזה עגילי פרחים ורודים ואולסטאר חומות. מאוד אלגנטי.
המסיבה ב-5, עוד ארבע וחצי שעות.

התאפרתי קלות, אני מוכנה. התקשרתי לגל.
"היי… איפה את?" שאלתי אותה
"עוד 20 שניות מתחת למרפסת שלך"
"מעולה. אני יוצאת."
גל נשענה על מעקה במרפסת שלי וחייכה כשראתה אותי יוצאת מהבית.
היא לבשה שמלה כתומה. כתום זה מכוער. כלום לא יפה בצבע הזה… אולי עט פיילוט ותפוזים, אבל חוץ מזה צבע מכוער.
טוב… כמובן שעל גל הכל יפה.
"פשיי איזה מהממת!" קראה לקראתי וחיבקה אותי חיבוק גדול.
"אויי באמת.. את לא צריכה לנסות לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי כל הזמן." היא גלגלה עיניים. התחלנו ללכת, היה קריר. התכסיתי בתוך עצמי.
"שמעת מי בא?" גל שאלה אותי, כנראה במטרה להפיג את השקט.
"לא… מי?"
"לא יודעת… סתם שאלתי. כל הסיפור עם היום הולדת הזה מעייף אותי" היא ענתה, הבנתי אותה.
"כן, עושים מזה סיפור גדול מידי."
"לא לזה התכוונתי. התכוונתי לזה שנמאס לי כבר לראות אנשים"
"מה זאת אומרת?"
"סתם, לחייך חיוך צבוע, להיות נימוסית, לשאול את כולם מה שלומם, לא לאכול יותר מידי או פחות מידי כדי שלא יחשבו עלי דברים רעים. אין לי כח"
"זה בגלל לתום?" גל בדרך כלל מאוד ישירה, אבל כשזה נוגע לתום היא לפעמים צריכה קצת עזרה כדי שיבינו אותה.
"גם"
"גם?"
"טוב כן… זה בגלל תום." היא הישירה את מבטה אלי בפנים עייפות ועצובות.
"דיברתם?" שאלתי בשקט.
"כן… נפרדנו… סופית." היא בלעה את המילים בכאב. חיבקתי אותה, היא הייתה קצת מרוחקת.
"אני לא מתחרטת… באמת. זה פשוט שקשה לי לשנות את כל הראש. מישהו שהיה חלק גדול מהחיים שלי צריך לצאת פתאום" אמרה לאחר כמה שניות של שקט.
"אולי נוותר על המסיבה? אולי נשב ונדבר?" הצעתי לה, היא חייכה.
"לא. חשוב שנלך, ומי יודע? אולי זה יעשה לי טוב." היא חייכה סוף סוף.
הפארק היה מקושט בקפידה בצבעי ורוד וסגול לילך, השולחות היו ערוכים ובצד עמדה עגלת מתנות צבעונית וריקה כמעט.
הגענו בין הראשונות. אפרת התקרבה אלינו
"היי! תודה שבאתן" אמרה בחיוך ביישני.
"ברור שנבוא! יום הולדת שמח!" חיבקנו אותה.
היא לבשה שמלה סגולה ארוכה, ענדה תכשיטים סגולים תואמים ובשערה היה פרח סגול גדול.
"איזה יפה!" קראה גל שידעה להציל את השתיקה המאוד לא נעימה שאפיינה את כל האירוע הזה.
"ממש נסיכותית" הוספתי. היא חייכה והלכה. התחלנו לצחוק.
"לא יפה" קרא כל מאחורינו.
"דנדן!" גילי קפצה עליו בחיבוקים, אני הצטרפתי. צחקנו, דן יודע לעשות אוירה טובה.
"חבילה עוברת?" דן שאל והצביע על חלקת דשא בה ישבו כמה נערים במעגל. צחקתי.
"להביא לכם לשתות?" שאלה גל ובלי לחכות לתשובה הלכה לשולחן המשקאות.
"תום סיפר לי…" דן הרצין.
"אל תדבר איתה על זה" קטעתי אותו.
"אוקי…" ככה הוא תמיד עונה כשהוא מרגיש לא בנוח. הוא העביר משקל לרגלו השנייה. גל חזרה.
"המשקה הכי חריף שם זה קולה" היא צחקה והושיטה לנו. בעיניים שלה עדיין היה כאב. ברקע התחילו להתנגן שירים רגועים, מהסוג ששומעים בסדנת רוגע.
"הנירקודה?" שאל דן בקול מגוחך.
"נירקודה" ענינו פה אחד והתחלנו לרקוד. הפלאפון רטט בכיסי. סימנתי לדן וגל שתכף אשוב.
אותו מספר כמו בבוקר- 05029932468
עניתי.
"הלו?" התרחקתי מהרעש והלכתי הצידה, לכיוון העצים.
"היי" ענה קול גברי שמח.
"זה יונתן" הוסיף הקול אחרי כמה שניות שלא עניתי בהן.
"זאת כנראה טעות" עניתי והתכוונתי לנתק.
"לא נראה לי, זה הקול שלך שיר." נבהלתי. הסתכלתי סביבי בחטף. איך הוא יודע את השם שלי?!
"סליחה… מי אתה?" שאלתי שוב וקיוויתי להיזכר.
"יונתן, אמרתי לך"
"אני לא מכירה שום יונתן… תנסה להתקשר שוב, נראה לי שטעית"
"טוב, סליחה." השיחה נותקה, התחלתי ללכת חזרה לגל ודן אבל הפלאפון צלצל שוב.
"יונתן? שוב טעית"
"את בטוחה? זה אני, מהבר אתמול." שתקתי. אוי. זה כל-כך לא טוב. פחדתי לענות, להסגיר את הבושה שלי. מה קרה אתמול?!
"שיר?"
"כן…"
"את זוכרת עכשיו?"
"לא ממש… אני מצטערת…"
"טוב אני לא מאשים אותך… את היית די שיכורה."
"כן…" שתקתי.
"אז אני מבינה שנתתי לך את המספר שלי" הוספתי במבוכה.
"אל תדאגי… אני ביקשתי ממך אותו" צחקתי.
"אז יש סיכוי שניפגש היום?" הוא שאל כמובן מאליו.
"דיברנו על להיפגש היום?" שאלתי בעדינות.
"לא. אנחנו מדברים על זה עכשיו." חשבתי קצת… המסיבה הזאת לא הולכת לשום מקום והיא גם ככה תיגמר נורא מוקדם. אז למה לא? לא טיפשה. אם הוא רוצח? אנס? מחבל?
"כן" פלטתי. וסטרתי לעצמי.
"אוווץ'" סיננתי בשקט.
"אמרת משהו?"
"לא.. כאילו כן.. אמרתי שכן." מטומטמת!!
"כן?"
"לא" אמרתי ונרגעתי.
"דווקא כן" הוספתי בלי לחשוב. הוא צחק.
"אוקי… אני אאסוף אותך ב-8, הולך?"
"הולך… אבל רגע… איך אתה יודע איפה אני גרה?" הוא צחק וניתק. אני כל-כך לא אצא איתו.
חזרתי לגל ודן שישבו מסביב לשולחן ואכלו משהו מוזר מטופו.
"מה זה החיוך הזה?" גל שאלה וקרצה לי. מחקתי מהר את החיוך הדבילי שהסתמן בפני.
"כלום"
"מי זה היה?" היא לא הניחה לי.
"סתם מישהו"
"זה תמיד מתחיל בסתם מישהו" צחקקה בהנאה.
"אם זה יהיה יותר מזה את תדעי. אבל זה לא. אז די" היא השתתקה.
בסביבות 7 ורבע המסיבה נגמרה וחזרנו הביתה. ברבע ל-8 ישבתי מול הדלת וכססתי ציפורניים.
לא. אין לי למה להתרגש. אני בכלל לא יוצאת. אמרתי לעצמי וידעתי שאני משקרת.
מטומטמת. זה מה שאת.