שיר, נעים להכיר :) פרק- 23

פקחתי עיניים עייפות. יונתן כבר לא היה לצידי, גם גל.
התמתחתי, השלתי מעלי את השמיכה החמה והתיישבתי על המיטה. גל נכנסה כעבור כמה דקות לחדר.
"הכנתי ארוחת בוקר… רעבה?" שאלה. חייכתי אליה. הייתי מורעבת. לא רעבה, מורעבת. הנהנתי.
"אהה והחתיך שלך השאיר לך פתק.." הצביעה על השולחן הצדדי בחדר. הלכתי אל השולחן וראיתי פתק מקופל שהיה כתוב על קיפולו "שירי". פתחתי את הפתק,
"בוקר טוב לך :)
תתקשרי כשאת מתעוררת…"
חייכתי לעצמי.
"מה הוא כתב?" גל שאלה בסקרנות… הראיתי לה את הפתק.
"ו…?" שאלה בייבוש מעצבן.
"סתם… חמוד…" אמרתי.
"יאללה בואי לאכול"
הלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים והלכתי לסלון לאכול עם גל.
אבא יצא מחדרו.
"בוקר טוב" זמזם.
"וואו גל! מתי קמת? כבר הספקת לבוא לבקר?"
"עוד לא סיפרת לו?" גל שאלה בשקט, או כך לפחות חשבה.
"סיפרה מה?" אבא שאל.
סימנתי לו לבוא איתי לחדרו, הוא הלך אחרי.
"מה קרה שירי?" שאל בעיניו החודרות, עיניים שאי אפשר להסתיר מהן דבר. הסטתי את מבטי.
"גל יכולה לגור פה לתקופה מסוימת?" שאלתי. אבא הביט בי כאילו נפלתי מהירח, הרגשתי את זה גם בלי להביט בחזרה לעיניו.
"למה?" שאל בנימה לא רצינית בכלל.
גל דפקה בדלת הפתוחה לכדי סדק צר.
"אפשר להיכנס?" שאלה.
"כן" עניתי. תחילה הציץ ראשה מבעד לפתח הקטן ואחר היא נכנסה בהיסוס. הרמתי את הראש. הבחנתי בה פוסעת באטיות פנימה.
"אני מניחה ששיר לא סיפרה לך כי היא גוננה עלי ולא רצתה לגלות לך את הסוד שלי, אני סומכת עלייך." אבא הביט בה ובי לחלופין בבלבול וחשבתי שאם זה היה סרט קומדיה זאת הייתה יכולה להיות סצנה מצחיקה, כל עוד זה סרט דרמה קצת פחות.
גל המשיכה.
"אני לסבית… תמיד הייתי" הוא לא הפסיקה, לא נתנה לו שנייה לנשום או לעכל. "שבוע שעבר סיפרתי להורים שלי… הם לא קיבלו את זה יפה, או בכלל, התגוררתי פה כבר כמה זמן… זה מוזר לי שלא שמת לב. בכל מקרה, אין לי איפה לגור. אתם הבית השני שלי, מאז ומעולם. אני לא יודעת איך מבקשים דבר כזה אבל בבקשה בבקשה… אתה מוכן לתת לי לגור פה כמה זמן? אני אשטוף, אנקה, אבשל… אני אעשה הכל. רק בבקשה.."
המבט המבולבל של אבא השתנה מהר מאוד למבט כאוב. הוא חיבק אותה. והנה שני האנשים החשובים בחיים מחובקים, יחד. וזה אבא וזאת גל, וזה אבא וגל. והיא חלק מהמשפחה הקומפקטית, המוזרה והנטושה שלנו… לפחות לעכשיו. ופתאום אני לא יכולה לזכור איך זה לחיות בלי החיוך שלה כל בוקר. ופתאום נראה לי כל כך הגיוני שהיא אחותי, שאנחנו משפחה.
עד שהם ניתקים מהחיבוק…. וזאת שוב חברה שלי וזה שוב אבא שלי. ואנחנו שוב משפחה קומפקטית, מוזרה ונטושה. ושוב אין לי אמא. ושוב לגל אין בית. ושוב לכל אחת מאיתנו יש את החלל שלה שלא יכול למלא את החלל של השנייה.
"תודה" היא אומרת בלי קול, אבל זה לא משנה כלום.
"הבית הזה שלך עכשיו…" אבא אומר לה. אבא בן אדם רגיש ומאוד אנושי. המבט שהוא נתן לה היה אחד המבטים הכי יפים שראיתי בחיי. ידעתי שהיא מרגישה בבית. שקצת יותר מוקל עליה עכשיו.
יצאנו כולנו מהחדר. יום שישי, יש הרבה עבודה בבית.
הפגנו את המועקה הכבדה ששררה בבית עם מוזיקה וניקיונות. באמצע נזכרתי להתקשר ליונתן.
"קמת עכשיו? ישנונה!" הוא אמר
"לא… סליחה… פשוט שכחתי מזה"
"בסדר… בכל מקרה.. את וגל פנויות הערב?" הוא שאל.
"כן, למה?"
"הפתעה, אני אבוא לאסוף אתכן ב-10, הולך?"
"הולך" עניתי.
"תוכניות להערב?" גל שאלה בעודי מחייכת לעצמי חיוך דבילי של סקרנות עם מגב ביד.
"כן.. לשתינו" התנערתי ממחשבותיי והפנטזיות שלי לערב, גל חייכה והגבירה את המוזיקה.