שיר, נעים להכיר :) פרק- 22

כשהגענו למסעדה היא הייתה יחסית ריקה ושקטה.
יפה, מעוצבת, נקייה. כמו שזכרתי אותה. גם היו בה את אותם הריחות.
מצאנו שולחן קטן לשניים בקצה המסעדה. התמקמנו בו.
הוא התיישב מולי, הביט בי לשנייה והסיט את מבטו אל התפריטים שעל השולחן. הוא חילק אחד לי ואחד לו.
"אז מה את רוצה לאכול?" שאל לאחר זמן מה בו התלבטתי.
"אין לי מושג…"
"את מאלה שלוקח להם שעות לבחור?"
"כן" עניתי ישר. הוא צחק.
"ובסוף מתחרטים" הוספתי.
"אני ממליץ על ההום פרייז"
"כן.. זה טעים.. אבל יש לי הרגשה שבסופו של דבר אני אקח רביולי גבינה ברוטב שמנת ובטטה. אני תמיד מזמינה את זה" הרהרתי.
"מצד שני גם ההום פרייז טעים… וואי אולי סלט? עם בולגרית ורוטב שום… לא.. אבל אז זה לא בא עם טונה… אז הום פרייז?" המשכתי להרהר. הוא הבליע צחוק חדש.
"יאללה קחי הום פרייז"
"צודק… אז הום פרייז." הוא סימן בידו למלצרית לבוא. היא התקרבה אלינו וחייכה בנימוס קר, אחרי יום עבודה ארוך אני ממש לא מאשימה אותה.
"אז מה תרצו?" שאלה בקול רשמי שממש לא התאים לה, כאילו היא לקוחה מאיזה סרט גרוע.
"לי שקשוקה ולה…"
"רביולי" עניתי מהר. הוא הוציא לי לשון.
"איזה?" היא שאלה והתחילה לשרבט על הנייר.
"גבינה… עם רוטב שמנת ובטטה" היא הנהנה וכתבה.
"ותרצו לשתות משהו?"
"קנקנן מים" אמר יונתן. היא חייכה באותו חיוך קר ונימוסי והתרחקה.
"תודה" אמרנו לגבה ולקשר הסינר שעל עורפה. היא נכנסה למטבח, או לפחות לפינה האחורית שלא רואים מה יש בה. שנינו שתקנו. בקרוב בטח נתחיל לדבר.
למסעדה נכנס זוג מבוגר. האישה הייתה נראית עצבנית והגבר רחפן.
"הם" יונתן סימן לי אל כיוונם עם ראשו.
"אנחנו בעוד כמה שנים" צחקקתי.
"אני לא אהיה עצבנית כל כך"
"אל תדאגי… אני עוד אתן לך סיבות" לשמוע אותו מדבר על עתיד משותף שלנו גרם לי הקלה. הוא כנראה באמת אוהב אותי… אין לי מושג למה.
הזוג התיישב ליד שולחן אקראי. יונתן עכב אחריהם בעיניו. הסתכלתי בו מהצד. הוא החזיר את מבטו אלי.
"תראי איך אני מדובב אותם" קרץ ושלח לעברי מבט שובב. נראה כי הזוג קצת נרגע מהמתח והעצבים של לפני. אבל הם לא הפסיקו להתווכח.
"אמרתי לך לזרוק את הזבל… אמרתי או לא אמרתי? אמרתי! אז די כבר להאשים אותי בדברים שאתה עשית. או יותר נכון לא עשית." יונתן דובב את האישה בקול צפצפני. ניסיתי לבלוע את הצחוק החזק שפרץ. לא הצלחתי.
"די. דיברנו על זה כבר… מצטער שלא זרקתי. בואי נשכח מזה, טוב?" דיבב את הגבר בקול גברי. תנועות הגבר תאמו במדויק את מילותיו של יונתן. לא יכולתי להפסיק לצחוק. בדיוק כשיונתן בא לענות לגבר התקרבה אלינו המלצרית עם המנות שלנו.
"בבקשה… זה לך. רביולי, נכון?" הנהנתי בנימוס, היא הניחה לפני את המנה הריחנית.
"אתה הזמנת שקשוקה?" שאלה והניחה לפניו צלחת גדולה ומגרה ולחם גדול וטרי ליד.
"בתיאבון נסיכה" הוא חייך אלי. השפלתי את מבטי, לא יכולתי להסתכל על החיוך הזה. הוא היה אישי מידי… הוא היה מכוון לי ורק לי.
"גם לך" מלמלתי. הוא התרומם מהשולחן והלך לכיור. הוא חזר לאחר כמה שניות, מלמל משהו ובצע מן הלחם.
"מה זה היה?" שאלתי.
"משהו שחבר דתי במחלקה לימד אותי…"
"הופה חבר שלי נהיה דתי.."
"לא להגזים. סתם מנהג שנראה לי נחמד" הנדתי בכתפי בקלילות 'שיהיה'.
אכלתי מהרביולי לאט ובנימוס, רציתי להיראות הכי נשית והכי עדינה שיכולתי. ראיתי אותו מגניב אלי מבט מידי פעם, אהבתי את זה.
הטעם החם של השמנת, המליחות של הגבינה והמתיקות של הבטטה היה כל מה שיכולתי לבקש לאחר יום כל כך ארוך. התמוגגתי.
"אני רואה שאת נהנית" יונתן אמר.
"וואי זה טעים… אתה חייב לטעום" נעצתי את מזלגי ברביולי אחד, הרמתי את המזלג וקירבתי אל פיו. הוא פתח את פיו ונגס את הרביולי.
"זהה חחם!!" אמר בפה פתוח וניסה לאוורר את פיו עם ידיו.
"אויי סורי.. הנה קח" הושטתי לו את כוס המים הקרים שלי. הוא לקח ושתה.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן, אל תדאגי"
"סליחה…"
"שטויות" הוא המשיך לאכול מהשקשוקה.
"רוצה לטעום?" שאל… הנדתי בראשי לשלילה. לא יכולתי לאכול יותר. הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ.
"זהו?" שאל כשהבחין בי מקרבת אליו את המנה. הנהנתי.
"שלך" חייכתי אליו. הוא חייך חיוך גדול כמו של ילד שנותנים לו סוכריה… חייל רעב. הוא טרף את שתי המנות מהר.
"קינוח?" שאל.
"לא… אני שבעה"
"טוב… אז חשבון?"
"כן"
הוא קרא למלצרית העייפה.
"75 סך הכל" אמרה. הוצאתי מכיסי את הארנק שלי.
"אני משלם" יונתן אמר כמובן מאליו.
"לא, מה פתאום?"
"כן. תני לי לשלם… אמרנו דייט אמיתי, לא?"
"גם אני יכולה לשלם בדייט אמיתי."
"אבל אני בוחר שלא." הוא הוציא את ארנקו ומיהר לשלם למלצרית שעמדה בצד ונראתה מרוגזת מהדיון הקטנוני הזה שלנו. הוא נתן לה את הכסף. היא הלכה.
כשיצאנו מהמסעדה הושטתי לו שטר של 50 ש"ח.
"לא לוקח את הכסף שלך"
נכנסו למכונית. השירים היפים של המסעדה וקולות האנשים בחוץ נדמו כשסגר את דלת המכונית. הוא לא התניע עדיין. הוא חיכה כמה שניות.
"תודה" אמרתי בשניות האלה.
"אין על מה… נהניתי" הוא ענה.
"מדהים כמה שאת יפה." אמר לאחר כמה שניות של שקט. הוא העביר יד בטוחה על לחיי ומטה אל סנטרי. לא העזתי להוריד את מבטי מעיניו. ידעתי שזה יראה על חולשה, שזה יסגיר את כל הרגשות המשתוללים בי. הוא לא חיכה לתשובה, הוא החזיר את ידיו להגה, אבל המגע שלו נשאר.
הוא התניע, נסענו.
עברנו ליד עצים, היינו שנינו לבד בתוך מכונית קטנה על כביש ארוך בחושך. בין עצים גבוהים.
לא זוכרת מתי זה קרה אבל פתאום תקפה אותי מן חולשה כזאת, פחד נוראי. התנשמתי בכבדות.
לא עוד התקף… לא. רק לא עכשיו. רק לא פה. רק לא ליד יונתן. שלא יראה אותי כל כך חלשה… שלא יראה אותי כל כך נואשת ומסכנה.
הרגשתי בתוך בועה. בועה חונקת של פחד. לא ידעתי לשלוט בגוף שלי. הרגשתי שהוא נשלט על ידי הפחד הנורא שתקף אותי. הרגשתי איך כולי מתכווצת לתוך כדור קטן של פחד. חשבתי שאני הולכת להיעלם. כל הדם שהיה בראשי נעלם. ראשי נשאר ריק. ריק מדם, מתחושות, מהיגיון.
יונתן הבחין בי ועצר את המכונית בצד הדרך. רעדתי. כולי רעדתי. פחדתי ממה שהוא הולך לעשות. הוא ישנא אותי עכשיו. הוא ישנא את החולשה הזאת.
הוא החזיק את ידי הרועדות חזק. הוא הביט אל תוך עיני בדאגה.
"שירי?" לא הצלחתי לענות לו. הייתי שקועה בבועה הזאת. לא ראיתי מה מעבר לה, לא יכולתי לראות איך יש משהו מעבר לה. לא חשבתי שאני אצא מזה.
"שירי? אני פה. תסתכלי עלי" הסתכלתי עליו, אבל המבט שלי היה חלול. ראיתי אותו, ידעתי שהוא שם. אבל לא היה לזה שום משמעות פתאום. פתאום לא היה לי אכפת ממנו. הוא היה איש זר.
עיניו חדרו אל החלל שבעיני. הוא ליטף את פני בדאגה.
הוא הסתובב למושב האחורי והושיט לי מים. פתחתי את הבקבוק ושתיתי.
"תודה" עניתי. הוא פתח את החגורה שלו ושלי. הוא יצא מהמכונית. בשנייה שבה הייתי לבד הפחד היה הרבה יותר נורא. אני כן צריכה אותו פה.
הוא הקיף את המכונית ופתח את הדלת שלי. השעין יד אחת על גג המכונית ורכן לעברי.
"בואי… נצא… נסתובב פה קצת. את צריכה אוויר.
לא רציתי להיענות לו. לא רציתי לזוז. אבל הרגשתי חנוקה ובאמת הייתי חייבת אוויר.
יצאנו מהמכונית ונבלענו בעצים שבצידי הכביש. הוא החזיק את היד שלי חזק.
הוא מצא אבן גדולה מתחת עץ זית והושיב אותי עליה. הוא התיישב מולי בישיבה שפופה
"תסתכלי עלי שירי. אני פה" הוא נראה מאוד לחוץ ומודאג. הסתכלתי עליו.
"אני פה… אוקי? תדברי איתי.. את בסדר? מה קרה?" הוא שאל. לא ידעתי מה לענות.
"אני לא יודעת" באמת לא ידעתי.
"זה משהו שקורה לך הרבה?" היה לי קשה לנשום. השפיות הייתה רחוקה.
"אממ מידי פעם.. בזמן האחרון"
"יש משהו שמלחיץ אותך לאחרונה.. משהו קרה?" הוא שאל… הקול שלו התחיל לפורר ולהמיס לאט לאט את מעטפת הבועה שהייתי בה.
"קשה לך לדבר איתי?" שאל כשחש בבלבול שלי. הנהנתי לאט.
"את לא צריכה לדבר… את רוצה שאני אדבר?" הנהנתי.
"טוב… אז תנשמי עמוק. אני פה. כלום לא יקרה לך, בסדר? אני פה שירי."
"ואני אוהב אותך" אמר. הבועה נסדקה ונשברה. נשמתי עמוק. זה נגמר. המילים האלה… זה כל מה שאני צריכה לשמוע. זה כל מה שיכול להציל אותי מעצמי.
"גם אני אוהבת אותך" עניתי. הוא חייך. אני חייכתי חזרה.
"את בסדר?" הוא שאל.
"כן… אני חושבת שזה מתחיל לעבור" עניתי.
"מה זה היה?" הוא שאל.
"התקף חרדה אני חושבת… זה קרה לי כמה פעמים בזמן האחרון"
"ניחשתי" הוא ענה.
"איך?" שאלתי. הוא הניד בכתפו.
"תשתי" התעלם משאלתי. לא היה לי כוח לחשוב למה. הוא הגיש לי את הבקבוק, לא שמתי לב שהוא לקח אותו איתנו מהמכונית. שתיתי. הרגשתי איך אנרגיה חדשה נכנסת אלי.
"משהו מפריע לך שירי? משהו בי אולי?" שאל.
"לא. למה?"
"אני לא יודע.. אני מרגיש שאת נרתעת ממני… כשהיינו אצלי בכית בגללי, עכשיו נכנסת להתקף חרדה בגללי… אנחנו לא חייבים להיות ביחד. חשוב לי שיהיה לך טוב. זה לא עושה לך טוב שירי…"
"אני לא נרתעת ממך וזה לא היה בגללך. אתה לא מבין כמה אתה עושה לי טוב. אתה לא יודע כמה אני צריכה אותך." אמרתי והרגשתי כאב. ידעתי שאני נואשת אליו.
"אז למה זה היה?"
"אני לא יודעת"
"משהו מציק לך לאחרונה?"
"אני חושבת על אמא שלי הרבה… אולי זה קשור" הוא הנהן בהבנה.
"את בקשר איתה?" שאל.
"לא… היא ברחה לנו" הדמעות הציפו את העיניים שלי. ידעתי שהן יבואו. הן תמיד באות אחרי התקף כזה והן תמיד באות כשאני מדברת על אמא.
"אל תברח לי גם אתה…" לחשתי.
"אני בחיים לא אברח לך" גם הוא לחש. דווקא השקט שבלחישות האלה הפך את הדברים לכל כך רועשים ומסעירים. כל כך מרגשים.
"בואי… אני אקח אותך הביתה… שינה תעשה לך טוב." חזרנו יד ביד למכונית.
הוא התניע שוב, שוב נסענו.
כשכבר היינו בפתח הבית שאלתי,
"יונתן… איך ידעת לטפל בי ככה? היה לך פעם התקף?"
"לא… לאמא שלי היה. כשדור הלך… זה היה כמעט כל לילה…" המילים שלו ירו חיצים בלב שלי. נראה היה שהוא כבר חזק. שלא כל מילה שלו על דור מכאיבה לו כמו כל מילה שלי על אמא. הוא הרבה יותר חזק. הלוואי שיום אחד אני אהיה כמוהו.
"אני לא מוכן שתרגישי כמו שהיא הרגישה… אני לא אהיה מסוגל לראות אותך באותו מצב כמוה" אמר וחשבתי על כמה שהאימהות שלנו שונות.
"יאללה… את צריכה לישון" הוא אמר. פתחתי את דלת המכונית ונשקתי לו בלחי.
"תודה על הכל… לילה טוב"
"תרגעי אני בא איתך" הוא אמר.
נכנסנו לבית בשקט כמו שני גנבים. היה חשוך, כולם כבר ישנו.
"רוצה לשתות משהו? קפה?"
"אני אכין לעצמי" הוא אמר. אני הלכתי בינתיים לחדר, החלפתי לפיג'מה.
"להכין לך גם?" שאל כשחזרתי לסלון.
"לא… אני אכין לי תה"
"אני אכין לך" הוא אמר וחימם את המים. כעבור כמה דקות הוא הגיש לי כוס תה חם. התיישבנו אחד מול השני בשולחן. שתינו מהר. הנחנו את הכוסות בכיור.
"אני רוצה לראות שאת נרדמת." נכנסנו לחדר שלי.
נשכבתי על המיטה ונכנסתי מתחת לשמיכות, גל ישנה בנוחות במיטה שלצידי.
הוא התיישב בצד המיטה שלי ורכן לעברי.
"לילה טוב היפייפיה הנרדמת שלי" הוא נשק לי במצח.
"אתה הולך?" שאלתי.
"לא… אני פה עד שתירדמי" אמר. עצמתי עיניים. ידעתי שאני לא אצליח להירדם כשהוא פה לידי אבל נהניתי מזה. הוא פה לידי, ואנחנו לא מדברים ולא עושים כלום, סתם אחד ליד השני בחשכת החדר.
היד שלי גיששה ומצאה את ידו. החזקתי אותה.
השקט סימם אותי. לאט לאט כל שריר בגוף שלי נרגע. הרגשתי נינוחה.
נרדמתי.