שיר, נעים להכיר :) פרק- 20

יצאתי משער בית הספר. בחוץ כבר השמש החלה לשקוע.
הלכתי על המדרכה לכיוון הסטודיו. התחלתי לרוץ.
צפירת מכונית חדה קטעה את מחשבותיי ואת נשימתי.
המכונית הקטנה והאפורה האטה ועצרה לידי. זה קצת הפחיד אותי.
הסתכלתי לתוך המכונית, אולי מישהו שאני מכירה.
"יונתן!!" פלטתי בבהלה. שמתי יד רועדת על השפתיים שלי. הוא חייך חיוך גדול ומזמין. פתחתי את דלת המכונית, מתקשה להאמין.
"מה אתה עושה פה?!" צעקתי ונכנסתי לתוך המכונית.
"בסוף השתחררתי לשבת… כבר היום שחררו אותנו" הלב שלי דפק כל כך חזק. לראות אותו!
"אני לא מאמינה… חשבתי שאני אצטרך לחכות עוד שבוע עד שאני אראה אותך… וללא ספק אין מצב שהייתי מחזיקה מעמד שבוע… אבל בכל מקרה.. איך ידעת שאני כאן?"
"ציפור קטנה לחשה לי שקיבלת עונש להישאר בבית ספר ואת צריכה טרמפ לסטודיו"
"ציפורים אף פעם לא משקרות" קרצתי לו וחגרתי.
"תודה רבה" הוספתי, הוא התחיל לנסוע.
"בכיכר שמאלה" אמרתי, הוא הנהן.
"את לא מבינה כמה התגעגתי אלייך" אמר בקול העמוק שלו, הקול שכל כך חיכיתי לשמוע. הסתכלתי עליו. הוא הבזיק לעברי מבט וחזר להסתכל על הכביש. גם אני הסתכלתי על הכביש.
"איך עבר השבוע?" שאלתי
"זה היה שבוע קשה…" הוא אמר.
"אבל לא כמו שבוע הבא…" מלמל
"מה יש שבוע הבא?" שאלתי
"מסע כומתה" הוא ענה
"וואו. כבר?"
"כן…"
"אתה גדול" הרהרתי לעצמי בקול… העברתי יד בשערו. זאת הייתה יד בטוחה.
"אני לא יכול להתרכז בכביש כשאת נוגעת בי" אמר ברצינות… הסמקתי קצת.
"ואני יכולה לבוא לטקס?"
"את יותר מיכולה…" אמר
"פה ישר… תאט כי זה באחד מהכניסות האלה" אמרתי… הוא הנהן כמשמר בראשו את דברי והאט.
"הנה… ממש פה." הוא עצר את המכונית.
"תודה רבה על הטרמפ" נתתי לו נשיקה חטופה בלחי, הסרתי את החגורה, פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב. סגרתי את הדלת מאחורי בחוזקה והתחלתי לצעוד במהירות לסטודיו. שמעתי נעילת מכונית מאחורי, הסתובבתי. יונתן עמד קרוב אלי.
"אתה מלווה אותי? אל תדאג… לא יאנסו אותי בחצי דקה הזאת. זה פה." הצבעתי על הבניין הסמוך.
"לא… אני מצטרף אלייך" הוא חייך.
"חיכיתי שבוע שלם… תני לי קצת להסתכל עלייך"
"רוקדת? פאדיחות…"
"מה פאדיחות? אני חבר שלך. מותר." הוא חייך. חייכתי אליו חזרה והנדתי בכתפי. התקדמנו לסטודיו. התרגשתי.
נכנסנו לחדר 6, החדר שבו נעשה השיעור שלי. נכנסנו בשקט. הם היו באמצע חימום, לא איחרתי יותר מידי. הלכתי לחדר ההלבשה והחלפתי בגדים. הלב שלי דפק במהירות מטורפת. קודם כל שהוא יראה אותי בבגד גוף… מה הוא יחשוב על הגוף שלי? ורוקדת… ועוד תנועות כאלה… מה הוא יחשוב? אף פעם לא דמיינתי אותי רוקדת לפניו.
התלבשתי, סידרתי את השיער בלוליטה ונשמתי כמה נשימות עמוקות. זה רק יונתן. רק יונתן. אבל לעזאזל עם זה, יונתן לעולם לא יהיה "רק".
יצאתי מהחדר ומבטי נישא אל רצפת האולם… ראיתי אותו יושב על הרצפה, שעון על אחד המראות.
מבטנו הוצלבו. הוא קרץ לי וחייך חיוך חמוד.
תחילה עשיתי מתיחות, אחר כך הצטרפתי לריקוד שכל הקבוצה רקדה, ריקוד שהתאמנו עליו כבר כמה שבועות ואני הולכים להופיע איתו בתחרות ארצית ללהקות מחול לנוער.
התנועות היו רכות, איטיות ונשפכות… המורה אומר שזה ריקוד בסגנון נחל זורם, שיהיה.
רקדתי והקפדתי לא ליצור קשר עין עם יונתן. הרגשתי כל כך חשופה, הוא רואה את הגוף שלי זז לאט, הוא רואה את המבט המיוחד שלי כשאני רוקדת, יושב ומביט. ואני צריכה להמשיך לרקוד, להעמיד פנים כאילו אני לבד… כאילו אף אחד לא בוחן לי את הגוף.
כחלק מהכריאוגרפיה נעמדתי קרוב לגל, היא ניצלה את זה ולחשה לי באוזן.
"שובבה… יש לך חבר, את לא אמורה לצאת עם עוד בנים!" צחקקתי.
"זה יונתן" לחשתי חזרה. היא פתחה את עינייה כל כך, אד שפחדתי שהם פשוט יפלו החוצה.
"וואו. איפה מצאת אותו?!" קרצתי לה.
"איך יכולת לא להגיד כלום בקשר למראה שלו?!" אמרה קצת יותר מידי בקול.
"סתמי…" סיננתי.
"גל ושיר. שקט." קרא ויקטור המורה, הובכתי קצת ומהר המשכתי לרקוד.
הרגשתי את מבטו של יונתן כל הזמן הזה, מבטינו נתקל לפעמים והוא חייך. ידעתי שהוא מסתכל עלי. עלי ורק עלי. היה בזה משהו מלחיץ, היה אסור לי לטעות והייתי צריכה לרקוד הכי מושלם שאפשר… אבל מצד שני הוא גם לא הוריד את המבט, הוא התעניין רק בי. הוא רצה לראות רק אותי. זה חימם לי את הלב ואת הבטן. זה גרם לתנועות שלי להיות בעלות משמעות. הוא הקהל שלי. הוא הקהל שהכי חשוב לי. גם אם ארקוד מול מליוני אנשים לא אתרגש כמו עכשיו, כמו לרקוד מולו. הוא יושב, יושב ולא בורח. רק יושב נינוח ומביט, ובמבט שלו יש כל כך הרבה. העיניים שלו משוטטות בקלילות בכל חלקי גופי הרוקדים… ואני לא יודעת למה, אבל זה נעים.
כשהשיעור נגמר יונתן ניגש לעברי ומחא כפיים.
"הרקדנית הכי יפה ומוכשרת שיש" הוא התקרב והושיט לי יד, נתתי לו את ידי שנכרכה סביבי כשהסתובבתי אליו בתנועת ריקוד. הוא צחק. נעמדנו צמודים.
"אהממ אהממ" גל התקרבה וכחכחה בגרונה. אני ויונתן התרחקנו.
"אהה אמממ גל, יונתן… תכירו" אמרתי… יונתן וגל לחצו ידיים.
גל בחנה אותו מכף רגל ועד ראש במבט חשדני.
"אתה לא נראה מזיק במיוחד… אני מאשרת" צחקתי.
"תודה המפקדת."
"אל תתחצף חמוד! אני אנשל אותך מהירושה"
"שיט… הייתי צריך לחשוב על זה קודם" יונתן מלמל. שלושתינו צחקנו.
"טוב לראות אותך… שיר מדברת עלייך הרבה" יונתן אמר
"גם עלייך" גל הודתה וחייכה בנחמדות.
"אז שנלך..?" שאלתי כשראיתי שאין להם נושאי שיחה רבים חוץ ממני.
הם הנהנו.
"איפה את גרה?" שאל את גל כשנכנסנו למכונית.
"אצל שיר" היא ענתה… הוא הנהן. סיפרתי לו שגל תגור אצלי כמה זמן באחת משיחות הטלפון הטלפון, לא סיפרתי למה. הוא כנראה שכח.
"אז שאני אקפיץ אותך לשם או שאת מצטרפת אלינו?" הוא שאל.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בתגובה.
"חשבתי למסעדה… אף פעם לא הוצאתי אותך לדייט דייט"
אני ישבתי שמושב הנוסע לצד הנהג, גל ישבה במושב האמצעי מאחורה, היא קרצה לי דרך המראה.
"אני אשמח" חייכתי אליו.
"את מצטרפת?" שאלתי את גל.
"אני רצויה?" גל שאלה בישירות, כמו שהיא בדרך כלל עושה.
"בטח" השבתי בלי להביט ביונתן.
"תעצור בבית שלי בכל מקרה… דייט רשמי איתך דורש קצת הכנה" הוא הבליע חיוך.
"אוייישש תפסיקו לפלרטט לידי" גל קראה מאחורה. צחקקתי וחגרתי.
הוא נסע מהר לבית שלי. כשחנה אני וגל יצאנו.
"אתה מוזמן להיכנס" אמרתי.