שיר, נעים להכיר :) פרק-19

להתעורר לצד גל היה דבר נחמד.
נתתי לה בגדים לבית ספר, הכנו ביחד כריכים וארזנו בגדי ריקוד, סיכות וגומיות לשיעור הריקוד המשותף והקבוע שלנו בימי חמישי.
המועקה נראתה עליה בבירור והתאמצתי מאוד לשמח אותה. היא העריכה את זה, ראיתי את זה בחיוך המכיר תודה שלה.
הלכנו לבית ספר עם דן, הוא לא שם לב לשום דבר חריג… הוא היה מאוד עייף כנראה.
הגענו לבית הספר. בזמן. ובכל זאת כשהמורה ראתה אותי מבטה היה קשה וקר.
"למה איחרת אתמול?" שאלה בקול בלי להגיד בוקר טוב או לחייך אפילו מעט.
"סליחה.." מלמלתי
"שאלתי למה!"
"הייתי בחוץ"
"שמעת על הכלל החדש, נכון?" הנהנתי.
"יפה. את נשארת היום שעה אחרי בית ספר."
בראשי עברו מילים מרושעות שרציתי להגיד לה אבל שתקתי.
התיישבתי ליד שני, ילדה נחמדה וגבוה עם שיער ארוך שמשום מה לא יוצא לנו לדבר הרבה.
"בוקר טוב" היא חייכה אלי. חייכתי אליה חזרה אבל בוקר טוב לא יכולתי לאחל.
השיעור עבר בעצלתיים וככה כל המשך יום הלימודים.
כשנשמע הצלצול האחרון וכולם יצאו מהכיתות חיפשתי את המנקה, מצאתי אותה מרימה כיסאות בכיתה י"ב. נכנסתי בשקט לכיתה, כשהבחינה בי קפצה בבהלה.
"סליחה…" מלמלתי
"אני שיר… אני אמורה לעזור לך לנקות" אמרתי לה כשהיא בחנה אותי.
"למה? נהייתי סוג של פרוייקט או משהו כזה?"
"לא… מה פתאום? זה פשוט שגם ככה אני צריכה להישאר קצת אחרי בית ספר… אז חשבתי שאולי… אוליי.." הפסקתי את הגמגומים. היא לא קנתה את מה שאמרתי.
"רוצה לעזור לי להרים את הכיסאות לפני השטיפה?" שאלה. הנהנתי.
"בטח" הרמנו ביחד את הכיסאות.
"איך אמרת שקוראים לך?" שאלה תוך כדי טאטוא. הייתי מותשת, התיישבתי על שולחן המורה. לא הבנתי איך אפשר להרים כל כך הרבה כיסאות, ועוד בתור דבר יומיומי. רגלי התנדנדו באוויר.
"שיר… ולך?"
"רחל… לבת שלי קוראים שיר… את דומה לה קצת"
"אהה וואלה?" שאלתי בחיוך.
"כן.. יש לכן את אותו מבט" הבטתי הצידה. משהו במשפט הזה הפריע לי. לא ידעתי מה.
ראיתי מטאטא אחר נשען על הקיר, לקחתי אותו וטיאטאתי את הקצה השני של הכיתה, אספנו ביחד את הזבל וזרקנו אותו בחוץ. עברנו למתחם של כיתות ט'. הרצפה שם הייתה נקייה ורק היה צריך לשטוף אותה. שפכנו עליה דלי של מים.
"אם היו שואלים אותי כשהייתי בגילך במה אעבוד כשאהיה גדולה, בחיים לא הייתי אומרת שאהיה מנקה." אמרה פתאום. צער עמוק מילא את ליבי.
"מה חלמת להיות?" שאלתי, אני מקווה שבעדינות.
"סופרת. תמיד רציתי להיות סופרת."
"וכתבת?" שאלתי.
"בטח… כתבתי המון" היא העבירה לי מגב והתחלתי להוציא את המים מין הכיתה.
"ושמרת משהו מזה?" שאלתי.
"כן. יש לי מחברת מלאה בסיפורים ושירים. פעם הייתי מקריאה לילדים שלי לפני שלהכו לישון. היום הם כבר גדולים מידי… אז רק לעצמי אני מקריאה" חייכתי.
"אני אשמח לקרוא" אמרתי, מקווה שלא בחוצפה.
"באמת?" בעינייה היה זיק קטן של התרגשות.
"כן.. למה לא?"
"לא חשבתי שמישהו אי פעם יתעניין" אמרה בשקט. סיימנו גם את הכיתה הזאת. הייתי מותשת. הסתכלתי על השעון. שעה כבר עברה, מזמן.
"אוייש רחל אני כלכך מצטערת. אני חייבת ללכת… פשוט יש לי חוג ריקוד עכשיו ו…"
"בטח. לכי! תעשי חיים" חייכה אלי.
"תודה.." הנחתי את המגב ויצאתי מהר ממבנה בית הספר.
חשבתי על רחל ועל זה שלפעמים חלומות לא מתגשמים. שאולי גם החלום שלי לעולם לא יתגשם.
שזה לא צודק שאישה שמרימה בידיה כל כך הרבה כיסאות ועובדת כל כך קשה תקבל הרבה פחות כסף מאישה שיושבת במשרד סגור וממוזג וחותמת על כל מיני מסמכים.
משהו ברחל גרם לי לאהוב אותה. היא הייתה אישה לבבית וחמימה.
יצאתי משער בית הספר. בחוץ כבר השמש החלה לשקוע.
הלכתי על המדרכה לכיוון הסטודיו. התחלתי לרוץ.
צפירת מכונית חדה קטעה את מחשבותי ואת נשימתי.