שיר, נעים להכיר :) פרק-18

חזרתי הביתה שמחה באותו היום. הרבה זמן כבר לא ביליתי עם דן.
התגעגתי מאוד לכל מה שקשור אליו, לשחק איתו כדורגל על הבוקר זאת דרך מדהימה לפתוח בה את היום.
עם גל דברים היו מסובכים יותר… ניסיתי להתחמק ממנה… לא ידעתי מה אני אמורה לעשות.. איך אני אמורה להתנהג אליה, מה אני אמורה להגיד.
כן, זה פתטי. אבל אני לא יודעת מה מצופה ממני כחברה שלה. אני מעדיפה פשוט לקחת קצת מרחק עכשיו, רק קצת.
זה לא הצליח לי מסתבר.
גל התקשרה בערך ב-11 בלילה.
"שירי?!" שאלה בקול מבוהל.
"היי…" מילמלתי בעייפות.
"את בבית?" שאלה.
"כן" עניתי.
"אני יכולה לבוא אלייך?" שמעתי בקולה הרועד את הבכי שלה.
"בטח! מה קרה?!" שאלתי.
"אני… אני פשוט צריכה מקום לישון בו הלילה.." היא השתנקה.
"בשמחה. בואי!" היא הגיעה כעבור חצי שעה בערך, רטובה, מאובקת, מלוכלכת ומלאה בשריטות.
"גלי!!" חיבקתי אותה חיבוק גדול.
"מה לכל הרוחות קרה לך?!" שאלתי אותה. בעינייה אימה.
"אני יכולה להיכנס?" שאלה בשקט וכאב.
"בטח" פתחתי את הדלת והיא נכנסה אחרי. מאי ואבא ישנו.
סגרתי את הדלת ונכנסתי למטבח.
"רוצה משהו חם?" שאלתי והצבעתי על הקומקום.
"אפשר רק להתקלח קודם?"
"כן.. בואי.." לקחתי אותה לחדרי, נתתי לה מגבת גדולה, טרנינג וקפוצ'ון חמים. היא נכנסה למקלחת, אני ביינתים הצעתי את המיטה במצעים ורודים כמו שהיא אוהבת.
הלכתי למטבח, הרתחתי מרק פטריות שהכנתי אתמול וחיממתי לחם.
גל יצאה מהמקלחת עם מגבת מלופפת סביב ראשה, היא הייתה נקייה, רעננה ונסיכתית.
היא חיבקה אותי.
"תודה רבה שירי!"
"אין בעד מה… רעבה?"
"מאוד!" היא ריחרחה את האויר.
"מרק פטריות?"
"בהחלט"
"יישש!!" היא חייכה.
הגשתי את האוכל לשולחן. ישבנו ואכלנו בשקט. כשסיימנו עברנו לחדר שלי. ישבנו על המיטה הגדולה שלי והתכסנו בשמיכות.
"הם שונאים אותי" גל פתחה.
"מי?"
"ההורים שלי"
"מה פתאום? למה את חושבת את זה?"
"הם גירשו אותי מהבית…" שתיקה. כאב לי. כל כך כאב. הרגשתי צביטה חזקה בלב.
"סיפרת להם…?"
"כן."
"מתי?" שאלתי.
"אתמול… אחרי השיחה איתך. את גרמת לי לחשוב שהכל יהיה בסדר… שכולם יקבלו אותי. שאני מוגנת… שאני לא שונה.. אבל לא. לא הכל בסדר שירי! ההורים שלי! האנשים שהכי הכי אמורים לתמוך בי ולאהוב אותי שונאים אותי עכשיו!! יש יותר נורא מזה?! הם אמרו שאני צריכה לנסות למצוא דרך לצאת מזה. להפסיק לראות יותר מדי שטויות שמכניסים לנו היום למוח ולשנות הרגלים. אז אמרתי להם שכזאת אני. הם לא קיבלו אותי. הם אמרו שהם לא יכולים לחיות בבית עם חולת נפש… ברחתי… ברחתי והם לא בו לחפש אותי. לקחתי איתי את התיק של בית ספר, קצת בגדים, קצת כסף ואת הפלאפון שלי וישנתי בתחנת האוטובוס. לא רציתי לישון אצלך. פחדתי שתחשבי שאני נמשכת אלייך ורוצה לנצל אותך איכשהו ותרתעי ממני. באתי היום לבית ספר… הסתרתי הכל. כשראיתי אותך העמדתי פנים שהכל בסדר כי את הזכרת לי בחיוך שלך שאני בכל זאת בן אדם. מצטערת שפלטתי את העניין עם יונתן… זה פשוט היה הדבר האחרון שחשבתי עליו באותו זמן… אחרי בית ספר קניתי לי פלאפל והלכתי לקניון. שעות ישבתי בסטימצקי וקראתי ספרים.. לא היה לי מה לעשות. כשהקניון נסגר הסתובבתי בפארק שליד הבית שלך ונחתי בין העצים… ניסיתי להירדם. שיכור אחד בא וניסה להתקרב אלי. הרבצתי לו. הוא ניסה לרדוף אחרי אז הסתתרתי מאחורי מכונית אחת שלמזלי המנוע שלה היה דלוק וחימם לי קצת את הרגליים. הוא הלך משם למזלי. בשלב הזה התקשרתי אלייך וביקשתי לבוא. הצלת אותי. תודה… אבל… מה יהיה איתי עכשיו? אין לי לאן ללכת. את מבינה? אני לבד!"
הייתי מזועזעת מכל הסיפור. לא ידעתי מה לעשות.
"את אף פעם לא לבד. להורים שלך ייקח זמן להתרגל ובסופו של דבר הם יצטרכו לקבל את זה. את יכולה לגור אצלי בינתיים… אני בטוחה שגם אצל דן. אנחנו נדאג לכל מה שתצטרכי."
"את לא מפחדת ממני?"
"מה פתאום?"
"אבל… זה לא מרתיע אותך?"
"לא." היא הישירה אלי את מבטה.
"תסתכלי עלי. אני. נמשכת. לבנות. זה לא מפחיד אותך?!"
"לא!" היא חיבקה אותי.
"אני כל כך אוהבת אותך שירי!"
כיביתי את האור וחיבקתי אותה חזרה. אני כאן והיא כאן. פה כלום לא ירדוף אותה. פה היא בטוחה. הרגשתי אותה מתחת לשמיכות, חמה ונינוחה.
"תודה" היא לחשה לי בתוך האוזן. משהו קטן דיגדג לי בלב.