שיר, נעים להכיר :) פרק-17

הגעתי הביתה. הייתי מותשת. מותשת מהכל. מהעבודה, מהשיחה, מלחשוב ומלחיות. רציתי לשכב במיטה ולשכוח מכל מה ששמעתי. לא לחשוב, לא לנתח.
אבל לא יכולתי… פשוט לא יכולתי.
זאת גל. גל שאני מכירה כל כך טוב. מאז ומתמיד ואולי אפילו לפני. היא הדבר שתמיד היה הכי פשוט בחיים שלי. המשפחה הייתה מסובכת, תמיד היו ריבים בכל מקום, תמיד קנאה, משחקי כוחות, צביעות, שקר. היא הייתה הדבר השפוי היחידי בחיים שלי. כשהייתי אתה לא הייתי צריכה לחשוב על המורכבות של הדברים כי הם היו נראים כל כך סתמיים ברקע הקלילות שלה.
התקלחתי מקלחת ארוכה וטובה. הייתי מותשת. את המחשבות אני אדחה למחר. עכשיו לישון. רק לישון.

"בוקר טוב" מאי קפצה עלי בשמחה.
"בוקר…" מלמלתי בעיניים עצומות.
"נוווו תקוווממייי!!!" היא צעקה ולא הפסיקה לקפוץ.
"אווווףף תהיי בשקט כבר!" מלמלתי שוב.
"אבל את צריכה ללכת לבית ספר!!" היא צעקה לי באוזן. קמתי מהמיטה בתסכול. למי יש כוח לבית ספר?
פתחתי את הווילון בכדי לאפשר לקצת אור להיכנס לחדרי החשוך.
בחוץ ראיתי את דן וגל. דן נשען על הגדר, רגלו האחת מקופלת, גל מולו מדברת בהתלהבות.
דפקתי על החלון בחוזקה. גל הסתובבה. דן הביט אלי. פתחתי אותו.
"מחכים לי?" ניסיתי לצעוק בשקט, זה יצא מוזר.
"כן.. תזדרזי" קראה גל ולשנייה החלפנו מבט מוזר.
סגרתי את הווילון והתלבשתי בבגדי בית ספר.
ירדתי למטה.
"ביי!" אמרתי
"יום טוב" קראה מאי בקולה הילדותי.
יצאתי מהבית. הם חיכו לי בחוץ.
"כמה זמן לוקח לך להתארגן?" שאל דן בלגלוג תוך כדי טפיחה חזקה על גבי.
"סליחה באמת…" סיננתי בכעס. גל חייכה אלי חיוך עירני ורעננן.
"בוקר טוב" אמרה ברשמיות מידי
"בוקר טוב" אמרתי בקול הכי סתמי שיכולתי… לא רציתי שמשהו יראה חשוד. לא רציתי שמשהו ירגיש חשוד. כלום לא שונה. כלום. הכל אותו דבר.
"השמועות נכונות?" דן שאל… הבטתי בו בתמיהה
"הבוחן באנגלית נדחה?" נשמתי לרווחה והצצתי בגל, היא עשתה כמוני.
"אין לי מושג.. וממש לא מעניין אותי" אמרתי.
"מישהי לא במצב רוח טוב" אמרה גל. הנהנתי.
"קרה משהו?" דן שאל.
"לא…"
"היא מתגעגעת לחייל… זה הכל" אמרה גל.
"איזה חייל?" דן שאל. גל הביטה בי בהבעה של שיט-חשבתי-שסיפרת-לו שלה.
השבתי לה הבעה של -לא.-ותודה-רבה-באמת
"סתם…" השבתי.. בלי קשר לכלום.
"סתם מה?" דן שאל.
"אממ חבר שלי."
"מה?!" הוא נעצר. כן… אני יכולה להבין למה זה יכול להיות קצת מפתיע.
"יש לך חבר?!?" הוא צעק. הבטתי לצדדים. הרחוב היה שומם. אף אחד לא שמע, פחות פאדיחות ביום… זה נחמד.
"כן…" השפלתי את הראש לכפאת שטות שהולכת לבוא. היא לא באה. הרמתי את הראש באטיות ופחדתי לפגוש את מבטו.
המבט שלו לא היה כועס או מופתע… הוא היה מאוכזב. המבט הכי נורא שיכול היה להיות.
"ולא סיפרת?" שאל, הפעם בשקט.
"אני מצטערת…" איך שכחתי לספר לו? אני מדברת עם דן על הכל!
"אוקי…" הוא המשיך ללכת, הלכתי אחריו. גל נגררה איפשהו מאחורינו.
"אני מצטערת דן…" רצתי כדי להדביק את הקצב שלו. הוא הסתובב אלי.
"על מה?" הוא נראה מבולבל.
"שלא סיפרתי לך"
"את לא חייבת לי כלום. זכותך לא לספר"
"כן… אבל זה באמת לא היה נחמד מצידי. ואתה בדרך כלל האדם הראשון שאני מספרת לו דברים. אני לא יודעת מה קרה הפעם."
"תודה…" גל סיננה מאחורה. התעלמתי ממנה. היא עשתה מספיק צרות.
"די שיר! אמרתי לך כבר. זה בסדר." הוא אמר בקצת תקיפות, דבר שהפחיד אותי קצת. נרתעתי. הוא המשיך ללכת… התעשתי.
"דן…" אמרתי אבל לא מספיק חזק. הוא הלך. גל רצה אלי.
"וואו… מהיר הבן אדם" היא התנשפה. נתתי לה מבט זועם.
"אני מצטערת שירי… אבל מאיפה אני אמורה לדעת שאת לא סיפרת לו?"
"עזבי את זה… זה לא חשוב." שתקתי. לא היה לי כוח לדבר. הייתי עייפה מידי, בקושי קמתי. יותר מידי דרמות על הבוקר.
הגענו לבית הספר. גל הלכה לכיתה, סימנתי לה שלא תחכה לי. ניחשתי שדן במגרש.
"דן!!" צעקתי אליו כשהבחנתי בו בועט כדורים לשער בתנופה. המגרש היה שומם. לאף אחד אין כוח בבוקר. הוא הסתובב במבט שואל ולקח את הכדור לידיו.
"בוא!!" היה צלצול ורעש של ילדים רצים לכיתות. דן נשאר במגרש. אני נשארתי מחוץ לו. עמדנו רחוקים והסתכלנו אחד על השני.
"טוב אז אני אקח את הצעד הראשון…" התחלתי ללכת לכיוון המגרש. הנחתי את התיק שלי על יד השער של המגרש ורצתי אליו. הוא פתח את זרועותיו לחיבוק, חייכתי לעצמי וקפצתי לחיבוק שלו. הרפיתי.
"אתה כועס עלי?" שאלתי, הוא העביר את הכדור מיד ליד.
"לא…"
"ובכל זאת?" התיישבתי על הדשא, הוא היה קצת לח מהממטרות. דן בעט את הכדור לשער. הוא הכניס גול. מחיתי לו כפיים. הוא התיישב לידי.
"ובכל זאת לא"
"אתה נראית ככה"
"כן… אני פשוט לא הבנתי איך ומתי כל זה קרה. ממתי את פשוט נהיית חברה של כל מיני חיילים?"
"אתה צודק… אני הייתי צריכה לספר לך"
"לא. את היית צריכה לספר כשהיית מוכנה. וזה מה שאת הולכת לעשות"
"אז אני מוכנה"
"אז אני אשמח לשמוע" הוא חייך. חייכתי גם אני והבלעתי צחוק.
"אוקי… אז קוראים לו יונתן… אנחנו חברים כמעט שבועיים. הוא חמוד. הוא חייל…"
"איך הכרת אותו?"
"אמממ זה מסובך" אמרתי כדי להתחמק
"אוקי…" הוא חייך אלי.
"זה מפריע לך?"
"אני דואג לך שירי… זה פשוט לא את להיות חברה של איזה חייל אחד פתאום."
"אני מצטערת… אבל אתה תכיר אותו ותראה שזה לא כזה נורא!! הוא חמוודד!!" חייכתי חיוך חולמני… הוא נתן לי כאפה קטנה כדי להעיר אותי.
"הילדה מאוהבת מעל הראש." חייכתי כממתיקת סוד.
"אני שמח בשבילך" אמר והתרומם. הוא הושיט לי יד. לקחתי את ידו והתרוממתי. ניערתי את הדשא מהמכנסיים שלי.
"בוא נשחק" אמרתי והצבעתי על הכדור שבשער..
"בואי" אמר בצחוק מזלזל. הוא היה השוער ואני ניסיתי להכניס לו גולים, זה לא היה פשוט. בכלל לא.
"אווווףף!! מעצבן אחד! תן לי לנצח פעם אחת!" הוא הניד בכתפיו בסתמיות. בעטתי את הכדור… הוא נכנס לשער.
"גגגוווולללל!!!!!" דן צעק. רצתי מסביב למגרש בהנפת ידיים ותרועת ניצחון.
"שחקנים בדרך כלל מורידים חולצה אחרי שהם מכניסים גול" הוא קרץ לי. חצוף. הרמתי את הכדור מהשער וניסיתי לזרוק אותו על דן… זה לא הצליח… הוא צחק עלי.
"בואי אלי ילדונת!" אמר… רצתי אליו… התחבקנו. הצלצול נשמע..
"וכך התבזבז לו השיעור הראשון" אמרתי בקול של המחנכת שלי, דן צחק.
"מה יש עכשיו? הוא שאל"
"נראה לי ספרות…" השבתי…
"שיהיה.." התחלנו ללכת לשער המגרש… אספתי את תיקי.
"חברים?" שאלתי עם הזרת המונפת שלי.
"חברים" הוא הניף את הזרת שלו. החזקנו זרתות.
"ברוגז ברוגז אף פעם" אמר בקול תינוקי. החזקנו ידיים וצעדנו ככה לכיתה.