שיר, נעים להכיר :) פרק-16

יונתן לא התקשר באותו הערב, וגם לא בערב שאחריו.
יום שלישי היה יום קשה. היו לי מבחנים בפיזיקה וספרות, בישלתי אוכל, ניקיתי ועשיתי יום עבודה נסיון בבית קפה סמוך, כשחזרתי הייתי צריכה לעזור למאי בשיעורי בית כי אבא שוב יצא לדייט עם אביגיל.
הנחמה היחידה שלי הייתה ברגע שיונתן סוף סוף התקשר. עזבתי את כל מה שעשיתי (לספר למאי סיפור לפני השינה) והסתגרתי בחדרי.
"כל כך התגעגתי אלייך נסיכונת!"
"חיכיתי שתתקשר"
"אני יודע… אני מצטער… היינו בשטח, לא היה לי את הפלאפון עלי… עכשיו חזרתי לבסיס… אפילו לא התקלחתי עדיין. ישר התקשרתי" חייכתי לעצמי בפנים ובחוץ.
"לך להתקלח י'א מסריח" צחקקתי.
"לא עד שאני שומע איך עברו עלייך ה-3 ימים האלה"
"אתה באמת לא רוצה לשמוע"
"אני משתוקק לשמוע. דברי."
"סתם… ימים מיותרים… בית ספר. בית ספר. בית ספר. ועוד בית ספר" הוא צחק.
"כמה שאני שמח שזה מאחורי"
"כן…"
"וחוץ מזה… כלום לא קרה?"
"אממ… ניסיתי להתקבל היום לעבודה כמלצרית ב"קפה יעל""
"אהה יפה… ואיך הלך?"
"נורא. אין מצב שאני אשיג כסף"
"למה את חוסכת?"
"רישיון… ופולין… אם סבתא שלי תסכים לי"
"מה זאת אומרת?"
"היא לא רוצה שאני אטוס… היא ניצולת שואה"
"אהה" יש תגובות שלא משתנות. כולם עונים 'אאההה', לפעמים אני חושבים שה'אהה' נוצר למקרה שמישהו מספר על דבר רע והאדם השני לא יודע איך לענות.
"כן… אבל זה לא משנה… אני גם ככה צריכה כסף" העברתי נושא.
"מעולה… אז תעבדי בבית קפה"
"אין מצב שיקבלו אותי…"
"למה לא? כולם עושים קצת פאשלות במבחן… זה מהלחץ"
"אני מקווה. אבל מה איתך? איך שרדת את הימים האחרונים?"
"עשינו ניווטים… מביאים לך מפה עם נקודות מצוינות עליה וצריך להגיע לנקודות, בלי להכיר את השטח"
"יפה.. והצלחת?"
"כן… אפשר להשוויץ קצת?"
"בטח"
"אז גם הצטיינתי"
"באמת?! אני כל כך גאה בך!"
"אוווף אני מתגעגע"
"גם אני"
"אני מצטער… אני חייב ללכת. יש מסדר ערב או משהו בסגנון"
"להתראות חייל שלי"
"להתראות תלמידה שלי"
השיחה נותקה והותירה חלל גדול. שגרה מטומטמת.
בגרות במתמטיקה עוד שבוע. יום ארוך ומתיש. הייתי חייבת לצאת ולהתרענן קצת.
יצאתי מהבית בשקט כדי לא להעיר את מאי… הלכתי לגינה הציבורית והתנדנדתי בשקט על הנדנדה הישנה שידעתי שמתחתיה מודבק ה"סמיילי הזועף". עצמתי עיניים. התענגתי על השקט שבחושך… החושך ואני חברים טובים לאחרונה, אני מרגישה בו יותר חופשייה, יותר משוחררת, הוא מגן עלי מהמוחשיות של הדברים.
הנדנדה שלי נעצרה. קפאתי. הרגשתי מישהו עומד על ידי. פתחתי עיניים באיטיות וראיתי את גל ליידי.
היא הייתה מופתעת ושבורה.
"גל…" לחשתי.
"מה את עושה פה?" שאלה בתמיהה.
"באתי להירגע קצת… מה את עושה פה?"
"אותו דבר" אמרה והתיישבה על הנדנה שלצידי.
"ממה?"
"ממה מה?"
"ממה באת להירגע?" שאלתי אותה. ידעתי שמשהו עובר עליה לאחרונה. היא לא שמחה כמו בדרך כלל.
"מהמחשבות שלי"
"על מה את חושבת?" שאלתי. היא התחילה להתנדנד.
"על עצמי"
"את יכולה לענות לי תשובה ישירה?" שאלתי אותה בקצת תקיפות.
"זה קשה לי שיר… את אמורה להבין אותי"
"אני משתדלת… אבל את יודעת כמה אני רוצה להקשיב. פעם קודמת שנפגשנו רצית לחכות עם זה. כמה את יכולה לחכות? אני מפחדת שתדחי ותדחי עד שבשלב מסוים את תחליטי לא לספר… אני לא יודעת מה זה, אבל אני חושבת שזה משהו שצריך לספר. זה לא טוב לשמור בבטן גלי… את יודעת את זה."
"אוווחח לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה!"
"גל…?"
"טוב טוב… אני אספר" הנחתי את ידי על ירכה, שתדע שאני כאן, אני מקשיבה… אני מניחה בצד את כל העולם ומתרכזת רק בה.
"בשלושת השנים האחרונות הרגשתי קצת שונה… זה לא היה משהו דרמטי… אבל פשוט לא ממש הייתי שייכת"
"שייכת למה?"
"חכי שירי… אני אגיע לזה"
"טוב סליחה. זהו. אני שותקת." הנחתי אצבע על שפתי כדי להדגיש זאת.
"בהתחלה חשבתי שזה סוג של אקט של גיל ההתבגרות… משהו שכולם עוברים… מהר מאוד גיליתי שמשהו בי בכל זאת שונה, שיש לי פגם כלשהו, לא הגדרתי אותו ולכן לא יכולתי להתייחס אליו בדרך כלשהי או לטפל בו. ברחתי ממנו. לא הודיתי שיש לי בעיה. פשוט למדתי להבליג על הנושא הזה בכל פעם שהייתי חושבת על זה." היא שתקה.
"בבקשה תגידי שאת מבינה לאן אני חותרת" אמרה בשקט.
"אני לא… אני מצטערת" עניתי. היא נאנחה.
"משהו פגום בי שיר! משהו פאקינג פגום בי! אני לא כמוך!! אני לא נורמאלית! רגילה!"
"גם אני לא רגילה…" אמרתי מבולבלת וחשבתי על עד כמה שגל שפויה לעומתי.
"לא! את כן!! את כמו כולם! את חלק מהטבע האנושי!"
"ומה את… מוטציה?" צחקתי… ניסיתי להפיג את הפחד שהשתלט עלי. אף פעם לא ראיתי אותה ככה, כל כך אינטנסיבית ונחושה במילים שלה. היא לא צחקה, היא הביטה בי במבט קשה.
"את פשוט לא מבינה" אמרה בעצב.
"אני לא אתחתן עם גבר מוצלח ואקים משפחה ואוליד ילדים. זה לא חלק מהעתיד שלי. אני לא הולכת לקיים את מה שהטבע מצפה ממני לקיים"
"ולמה שזה לא יקרה?" לא רציתי לדעת, לא רציתי להבין.
"כי אני לא נמשכת לגברים" שתיקה. הלם. נעצתי את מבטי בחצץ. הלם. חלפו לנגד ראשי כל הנשיקות המתוקות שלה עם תום, כל מסיבות הפיג'מות בהן דיברנו על בנים, כל סרטי הקומדיה הרומנטית שראינו ביחד, כל הצעות החברות שהייתה מקבלת, כל הפלירטוטים שלה עם הבנים מהשכבות הגבוהות, כל המשחקים כששיחקנו שאנחנו מתחתנות, כל אחוזי האהבה שהיינו עושות לה עם גברים שונים, כל הסיפורים הדמיוניים על הגברים הפוטנצליים שלנו שהיינו כותבות, כל הפעמים שהיא ותום החזיקו ידיים, כל המבטים המאוהבים שהייתה שולחת אליו, כל המסיבות בהן הייתה רוקדת עם גברים. כל הילדות שלנו. הכל. צחקנו על בנים, בכינו על בנים. תמיד היו שם בנים. ועכשיו הם כאילו נמחקו.
הכל היה שקר. היא לא הרגישה כמוני, היא לא חשבה כמוני. היא הייתה שונה ופחדה להיות כזאת.
היא לא ביטאה את האהבה שלה, היא סיפקה את מה שלאחרים היה נוח לדעת ולשמוע, היא עשתה את מה שלגברים היה טוב להרגיש. היא ברחה מלהרגיש את מה שטוב לה.
היא כל כך קרובה וכל כך מרוחקת. אני לא מכירה אותה, לא יודעת מה היא רוצה, מה עושה לה טוב, את מי היא באמת אוהבת. לא דיברתי איתה מעולם על אדם שהיה באמת משמעותי בחיים שלה.
"תגידי משהו…" אמרה בקול מתחנן. שתקתי יותר מידי זמן. הייתי צריכה להגיב ישר, לחבק. הרמתי את מבטי מהחצץ אל עינייה המפוחדות… לא הכרתי אותן. כבר לא ידעתי על מה הן אוהבות להביט, כבר לא ידעתי מה מצית אותן ומה גורם להן לאושר…
ברגע זה נראה כי דבר לא יכול לגרום להן לאושר.
"את כועסת עלי?"
"כועסת?! איך כעס קשור לזה?"
"אני לא יודעת… את נראית כועסת"
"למה לא סיפרת?" שאלתי, לא בכעס. בכאב. היא הבינה.
"לא רציתי שתסתכלי עלי אחרת" אמרה.
"אני אוהבת אותך גלי. אין לזה שום קשר לנטיות המניות שלך. אין לזה שום קשר לכלום. יש לזה קשר רק אלייך." היא נותרה קפואה על הנדנדה שלה.
"זה לא מרתיע אותך? את לא מפחדת ממני?" שאלה בקול שנחלש על ידי הבכי.
"למה לי לפחד ממך?"
"אני שונה… מוזרה…"
"את לא מוזרה."
"אני כן! ואת לא משנה את זה בזה שאת אומרת שאני לא! אני מודעת לחברה. אני לא חיה בבועה. אין פה מקום לאנשים כמוני. אין פה מקום לשוני. אני יודעת שיר, אני יודעת שאני לא שייכת. אני יודעת. אני שמה לב להרמת הגבה של אנשים כשהם רואים מישהו מהסוג שלי. זה זלזול, זה גועל, זה רתיעה. את מבינה את זה?! אני מגעילה אנשים! הרצון שלי לאהוב את מי שאני רוצה מגעיל אותם."
לא ידעתי מה לענות.
"ואני לא מבינה את זה… באמת לא. גברים שצופים בסרטים ותמונות של בנות ערומות, תעבי מין, אנסים, פדופילים, זונות שמוכרות את גופן כדי לספק רצון גברי, גברים שמנצלים בנות, שכל מה שאכפת להם זה מין, נישואים פתוחים, בגידות… זה לא מגעיל. זה לא עצוב. אבל בת שרוצה קרבה לבת אחרת זה מגעיל. זה מתועב. תסבירי לי את זה… יש בזה הגיון? יש הגיון בזה שאני רק רוצה לאהוב ולהיות נאהבת על ידי מישהי וזה כל כך נורא ומשוקץ?!"
קמתי מהנדנדה. הכאב שלה היה בלתי נסבל. היא עקבה אחרי במבטה, יושבת בוכייה על הנדנדה. התנמכתי על הברכיים למולה.
"העולם הזה אכזר גלי, הוא אכזר לכולם. לשמנים, לרזים, למכוערים, לנכים, ליפים, לעשירים, לעניים, לאשכנזים, לספרדים, לילדים, למבוגרים, לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, לבנים, לבנות. הוא אכזר לאנשים בלי להכיר אותם. הוא אכזר לדברים הרגילים ולדברים השונים, נכון… בעיקר לדברים השונים. מה שלא רגיל, מה שמחוץ למוסכמה מרתיע כמה אנשים. אבל הם חלשים. הם כל כך חלשים שהם נכנעים לנורמא ומסתייגים מהשוני. הם מפחדים מהשוני כי הם לא יודעים להתמודד איתו, הם צרי אופק. את מקסימה! כלום לא משנה את זה. את מיוחדת. מי שלא יכול לראות את זה הוא עיוור. אל תפגעי מאדם עיוור כשאת רואה. אל תפגעי ממי שלא יודע. את יודעת. את יודעת מי את. אף אחד לא יכול להגדיר אותך תחת קטגוריה של 'לסבית' ולהסביר מי את כי את כל כך מיוחדת. כי זה חלק כל כך קטן ממך. כי את עולם גדול. את תתני לאנשים לפגוע בך בגלל הנתון הקטן הזה שבך שמעוור אנשים. הם טיפשים גמורים" היא חיבקה אותי חיבוק חזק. היא לא הפסיקה לבכות.
"אני כל כך אוהבת אותך שירי!!" אמרה בקול חנוק מדמעות.
זה היה חיבוק אמיתי שהניח בצד את כל השוני ונתן מקום לאמת, לאהבה.
זה לא משנה אם זה בן או בת, זה לא משנה אם הוא גבוה או נמוך, זה לא משנה אם הוא חנון או מקובל, זה לא משנה אם הוא חכם או טיפש.
אני זכיתי לאהוב.
אני יודעת שזכיתי לאהוב.