שיר, נעים להכיר :) פרק-15

קמתי מוקדם בבוקר יום ראשון. יונתן חוזר היום לבסיס, הייתי חייבת להספיק להיפרד ממנו לפני שאראה אותו שוב. אירגנתי את הילקוט שלי, התלבשתי בבגדי בית ספר והלכתי לתחנה בה יונתן מחכה לאוטבוס הקבוע שלו.
הוא נשען על הגדר שמאוחרי התחנה, לצידו תיק ענק, על כתפו האחת כומתה סגולה ועל כתפו השנייה רצועת הרובה.
הוא כל כך יפה במדים. הוא פשוט משגע.
הוא הבחין בי מתקרבת וניתק מן הגדר עליה נשען. היא חייך חיוך גדול ומופתע.
"בוקר טוב יפיפיונת!" הוא חיבק אותי והרובה הטלטל באויר.
"בוקר טוב חייל!" קרצתי לו.
"מה את עושה פה?" שאל כשניתקנו מין החיבוק.
"סתם… באתי לראות שוב את החבר שלי. אסור?" הוא חייך.
"אל תאחרי לבית ספר בגלל זה"
"שטויות…"
נשענו ביחד על הגדר.
"אהה איך שכחתי? הבאתי לך כמה דברים" הוצאתי מתיקי 2 בורקסים, כריך שוקולד, פירות ומיץ תפוזים.
"אמרו לי שלוחמים רעבים" צחקקתי. הוא הצטרף.
"אויי כמה שאני אוהב אותך!" הוא נשק למצחי. נתתי לו את האוכל. ישבנו על רצפת התחנה ואכלנו ביחד ארוחת בוקר מאולתרת.
"איזה התחלה טובה ליום מתיש" הוא אמר. הנהנתי בהזדהות.
האוטובוס הגיע. יונתן התרומם במהירות, לקח את התרמיל הכבד והלך אל דלת האוטובוס, הנהג פתח את הדלת.
"אתה יכול לפתוח את תא המטען בבקשה?" יונתן שאל את הנהג. תא המטען נפתח באיטיות, ויונתן הכניס אליו את תרמילו. כל כך חייל. הוא הסתובב והביט בי במבט ארוך. התקרבתי אליו. הוא הניח את 2 ידיו על צווארי וקירב את פני אליו. הוא נישק אותי על שפתי.
"אני אתקשר אלייך הערב. תהיי זמינה."
"מתי אתה חוזר?"
"עוד שבועיים." הביט בי בעצב.
"כמה הייתי מקריב בשביל להישאר פה איתך." מבטו נראה מהרהר בדבריו. הוא חיבק אותי.
"תשמרי על עצמך!" הוא התרחק לכיוון האוטובוס, עקבתי אחריו במבטי. הוא עלה והתיישב בחלון שמשקיף למדרכה עליה עמדתי. הוא איתר אותי במבטו וחייך.
הוא עשה עם אצבעותיו לב, שלחתי לו נשיקה באויר. האוטובוס התחיל לנסוע, רצתי אחריו. יונתן צחק.
בשלב מסוים נעצרתי ונופפתי לו, הוא נופף לי חזרה, האוטובוס נסע.
חזרתי לתחנה והתחלתי ללכת לכיוון בית ספר. קיבלתי SMS.
'שכחתי להגיד לך תודה, עשית לי את היום' חייכתי לעצמי.
'אין בעד מה :) ' הנחתי את הפלאפון בכיסי. איך שאני אתגעגע אליו. כמה מהר שהוא נכנס לחיי, ככה חזק.
הלכתי לאט לבית ספר, לא רציתי להגיע, לא רציתי לשבת בכיתה ולהקשיב למורים. רציתי לראות את יונתן, רציתי לשמוע את יונתן, רציתי להיות עם יונתן, להרגיש את יונתן… יונתן… יונתן… יונתן..
כל מה שרציתי זה אותו. חייכתי כל הדרך במחשבה עליו,
הגעתי לכיתה אם אותו החיוך. המורה הסתכלה עלי במבט כועס. החיוך נמחק מהר. כל השמחה שלי נמוגה.
"בוקר טוב לגברת שהחליטה להגיע סוף סוף לבית ספר." היא אמרה במבט מזלזל.
"בוקר טוב.." מלמלתי והתקדמתי למקומי בכיתה.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאלה. ראיתי את דן שולח לי מבט מנחם.
"למקום שלי." השבתי, אולי בחוצפה.
"איחרת."
"כן…?"
"אז את לא נכנסת לשיעור שלי." שיהיה. למי אכפת משיעור חינוך מטומם? יצאתי מהכיתה.
ראיתי את אביתר יושב על רצפת המזדרון, שעון על הקיר. התיישבתי לצידו.
"גם את איחרת?" שאל בחיוך
"גם אתה?"
"כן… המורה הזאת השתגעה. היא החליטה שעל כל 2 איחורים נשארים שעה אחרי בית ספר ועוזרים למנקה."
"ממתי זה ככה?"
"מהיום בבוקר… או שלפחות זה מה שהיא אמרה לי כשנכנסתי."
"אההה" שתקנו.
"תגיד… נכון בשבת, כשראיתי אותך בבית כנסת?"
"כן. אני דתי." ענה ישר.
"ממתי?"
"מהבר מצווה בערך… זה קרה לאט לאט"
"מה זאת אומרת?"
"המשפחה שלי לא דתייה, והיא לא תומכת בזה… אבל זה חשוב לי. יש דברים שהם לא יודעים שאני מקפיד עליהם… אז לאט לאט אני מתחיל להקפיד על עוד דברים כדי לא להנחית את זה עליהם בפעם אחת."
"וואו" זה הדבר היחידי שיכולתי להגיד.
"זה טוב?" הוא שאל.
"אני חושבת שכן.." היה צלצול. נכנסתי לכיתה וחלפתי על פני המורה בהתעלמות מופגנת. התיישבתי על השולחן שלי ושל דן.
"בוקר טוב לגברת שהחליטה להגיע סוף סוף לבית ספר" דן חיקה את המורה, נתתי לו 'כאפת שטות'
"וואו. מישהי עצבנית הבוקר"
"דווקא לא.." חייכתי, "היה לי בוקר מדהים" גל לקחה כיסא מהשולחן השני והתיישבה מולי וליד דן. היא לא הייתה נראית שמחה.
"הכל בסדר?" שאלתי בשקט. היא התעלמה משאלתי.
"מה עשה לך את הבוקר למדהים?" שאלה, אם היא לא רוצה לדבר על זה, היא לא חייבת.
"יונתן"