שיר, נעים להכיר :) פרק-14

לא הרגשתי צורך לקום מהרצפה. שכבתי עליה עם עיניים עצומות.
לכולם מגיע לאהוב, לא ככה? אז למה כל כך קשה לי עם זה?!
אבא חופשי. הוא אדם חופשי ומבוגר. הוא יצא עם מי שהוא רוצה ויסתובב עם מי שהוא רוצה. הוא לא צריך לשאול את רשותי. אני לא צריכה לענות לו.
ובכל זאת. בכל זאת אמא יושבת עכשיו איפשהו בעולם. היא עוד חיה. אני בטוחה שלפעמים עוברת בראשה מחשבה עליו. מה היא תחשוב? בעצם… מה זה אכפת לי?!
אני לא אוהבת את אמא. בכלל לא. שאבא יעשה מה שהוא רוצה. זהו. קמתי מהרצפה והתנערתי מהאבק שלא טאטאתי שבועות. הלכתי לחדר של אבא. הוא ישב על קצה המיטה. ראשו נפול על ידיו בתסכול.
הוא לא שמע אותי נכנסת. התיישבתי לידו. הוא לא זז. הנחתי את ידי על גבו הכפוף.
"אני שמחה בשבילך… באמת. מי זאת?" אבא הרים את ראשו. עיניו היו אדומות. הוא הביט בי בפליאה ואחר חייך.
"קוראים לה אביגיל… היא אלמנה… יש לה ילד קטן. פגשתי אותה באוטובוס יום אחד." אמר בהתרגשות.
הנהנתי בכובד ראש וחייכתי כשראיתי אותו בוחן את תגובתי. הוא חייך אלי חזרה. נראה שהוקל לו.
"ומתי אתם יוצאים?"
"מחר." אבא השיב באותו הטון.
"תהנו" עניתי. הוא כרך ידיו סביבי לחיבוק חם שעורר בי געגועים. הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבד בים זכרונות.
נשכבתי לאחור על המיטה אליה הייתי מתגנבת מידי לילה לפני יותר מ-10 שנים. היא הייתה קרה. הבטתי בתקרה ממנה השתרכה המנורה המוכרת. הכרתי כל פרט ופרט בחדר הזה, אהבתי כל פרט ופרט בחדר הזה. את השידה של אמא אהבתי במיוחד, שידת איפור לבנה וגדולה עם מראת אליפסה גדולה עליה.
( http://www.keterm.co.il/uploads/pic147536982.jpg )
התרוממתי מהמיטה והתיישבתי על הכסא הלבן הנמוך שבסמוך לשידה. הבטתי במראה.
הרגעים שאמא בילתה פה היו הרגעים הרגועים ביותר ביום. היא הייתה יושבת מול המראה ומחייכת את החיוך היפיפה שלה, רק היא וההשתקפות שלה היו שם. הן היו שקטות, יפות, רגועות ועדינות. היא הייתה פותחת את מגירות השידה ומוציאה תכשיטים, סיכות ואיפור. בעדינות וקלילות הייתה מפדרת את עצמות לחייה ומורחת עליהן סומק עדין וורדרד. אחר הייתה מורחת קו עדין של צללית ועיפרון שחור. היא הייתה מוציאה אודם אדום ומורחת אותו ברכות על שפתיה העבות ואז נוטלת בידייה את הבושם הריחני שלה ומתיזה ממנו על צווארה הארוך. זה היה הריח הקבוע והאהוב שלה ושל החיבוקים שהכי אהבתי.
אני הייתי מביטה בה מין הצד בהערצה וכשהייתה יוצאת מהחדר הייתי מתגנבת אל השידה, מתיישבת על הכסא הלבן ומתרגלת את תנועותיה והבעות הפנים שלה. חלמתי להידמות לה, להיות אצילית ונשית כמוה.
פתחתי את המגירות שהשמיעו קול חריקה. היו בפנים תכשיטים מעטים ואיפור ישן. אמא ארזה חלק לפני שיצאה. אבא, מאי ואני מעולם לא נגענו בדברים שהיו שייכים לה, הייתה בהם קדושה כזאת, מן עדות לכך שהיא הייתה קיימת, שהיא תהיה קיימת, שהיא תחזור ותשתמש שוב בדברים האלה, תפתח שוב את המגירות הישנות האלה.
הוצאתי שרשרת פנינים יקרה, הסטתי את שיערי וסגרתי אותה על צווארי. היא קיררה את עורפי. פיזרתי חזרה את שערותי והבטתי בדמותי המשתקפת למולי.
"יפיפה" שמעתי את קולו של אבא בפתח החדר. הסטתי את מבטי אליו. יצרנו קשר עין. הוא הביט אל שרשרת הפנינים שעל צווארי.
"מדהים כמה שאת דומה לה" חלפו שנים מאז הפעם האחרונה שאבא דיבר על אמא. הופתעתי מישירותו. הבטתי במראה. דמיתי לה, בהחלט דמיתי לה. המבט השבור, העיניים השקופות, הסנטר החד, הצוואר הארוך.
השפלתי את מבטי. עכשיו אני כבר לא רוצה להידמות לה. עכשיו הרכות שלה מבחילה אותי.
אבא התיישב מאחורי.
"אני ואביגיל לא חייבים לצאת אם זה עדיין קשה לך."
"לא… אני רוצה שתצאו." החזרתי את השרשרת אל המגירה ויצאתי מהחדר. שתישאר במגירה. זה מקומה של הפנינה, זה מקום הזכרונות, העבר. זה המקום של אמא.